געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק א'

אין זמן כנראה יותר טוב מלספר לכם שסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי. לפני שבוע בערך עשיתי את המבחן האחרון שלי, וכל מה שיש לי לעשות זה להגיש את עבודת הסמינריון שלי – וזהו. כשיצאתי מהמבחן ביום שני ראיתי כמה חברים מהכיתה שלי ואמרתי "זהו, ארוחה אחרונה על חשבון הבית הסוהר" (למי שלא מכיר, מתוך מערכון של הגשש). פתאום הסתובב אלי המרצה (לא שמתי לב שהוא שם), והסברתי לו שזה המבחן האחרון שלי לתואר. "אם זה המבחן האחרון עוד נראה, אני עוד צריך לבדוק אותו", הוא אמר. הומור מרצים שכזה. מאחר והמרצה הזה הוא המרצה שגרם לי לאהוב מאוד את תחום המשפטים (אני אפילו חושב על תואר שני בנושא…), ומאחר ויצאתי מהמבחן בהרגשה לא רעה בכלל, אני עדיין בטוח שזה המבחן האחרון שלי.

אז אתמול היה יום שישי הראשון של החיים החדשים שלי. לא יאומן, פתאום אפשר לקום מתי שרוצים ולעשות מה שרוצים (במגבלת האפשרויות והאישורים שמקבלים משתחייה, כן?) – אז מה שאני רציתי לעשות זה לקום ב- 4:30 בבוקר, להעיר את בני בכורי, ולהצטרף לקבוצה אדירה של רוכבי אופניים שפעם הייתי רוכב איתם רכיבות מופלאות. גם הרכיבה הפעם הייתה מופלאה, באיזור אלון הגליל, הושעיה, ריש-לקיש ובית לחם הגלילית, שם קינחנו את הרכיבה בבריכת השחייה של היישוב. אמנם בדרך חטפתי שלוש התכווצויות שרירים שהפילו אותי מקלל וצועק בלי יכולת להזיז את הרגליים, כאלה שרק אידיוט שאחרי שלא רכב על אופניים כמה שבועות ומרשה לעצמו לרכב 32 ק"מ עם 450 מ' עלייה חוטף, אבל איזה כיף להיות אדם חופשי!

אני מקדיש את הפוסט הזה לחברים שלי מקבוצת הלמידה הידועה בשמה "פרלמנט העמק" (היא ידועה בעוד כמה שמות, אבל בכל זאת, יש דברים שנשארים בחדר הישיבות של המדגה) – לושי (הלא הוא יצרן השמן "הר ועמק"), עמיחי (עמינח), דרור (נהגוס), קובי (הפרדסן), אורן ("אורן מהזורע"), גיל (הגאון) ואסף (הלכתי לישון). אם יש משהו שאני באמת אתגעגע אליו, הם הלימודים ביחד. אני כותב כאן, שחור על גבי אינטרנט, בכדי שלא תוכלו להתחמק מההבטחה שלכם – הפרלמנט הזה ימשיך להתקיים, גם אם לא צריך לתרגל תמחיר ב' או מימון א'.

דווקא ביום שישי הקודם, לאחר מבחן אחד לפני אחרון, החלטתי שאני פשוט חייב לבשל. חייב. יום או יומיים קודם לכן אכלתי במסעדה הכי אהובה עלי ליד מקום העבודה שלי – מסעדה אסייתית בשם "מוג'ו", שיש לי איתה רומן ארוך. במסעדה הזו באמת שיש אוכל מצויין, הסושי שם טעים, טרי, והמוקפצים שלהם הם באמת, אבל באמת אליפות. לא חושב שאי פעם החזרתי מנה. אז למה רומן? חייבים להגיד את זה – כי אני הייתי הנאחס של המסעדה תקופה מסויימת (מקווה שהיא עברה כבר). אי אפשר לספור את מספר הפעמים שמלצרים הפילו עלי כל מיני דברים, מה שהגיע לשיאו בהרס של חולצה יקרה מאוד על ידי צלוחית רוטב טריאקי שנזלה לי על כל הכתף והחזה, והשמועה מספרת (או יותר נכון אתי, מי שניהלה באותה תקופה את המסעדה) שזה הגיע למצב שמלצרים לא שמחו להגיש לשולחן שאני יושב בו… בכל מקרה, המנה האהובה עלי במסעדה (כל כך אהובה, שאתי כבר הייתה צוחקת עלי שאני נעול ולא מחדש אף פעם) היא "פאד קפאו" – מעין "פאסט פוד" תאילנדי שמורכב מאורז לבן, עליו תבשיל של ירקות עם בשר טחון, ולמעלה, הפלא ופלא – ביצת עין. את ביצת העין חותכים אל תוך המנה ומערבבים, וה-"צהוב" מוסיף ומעשיר את הרוטב בטירוף. מדובר במעין ארוחה שלמה בצלחת אחת – המון ירקות, אורז לבן נקי, בשר, ביצה – רק קינוח וזהו. לא צריך יותר.

2013-05-31 18.59.22

לצערי ב-"סאנוק", הבלוג האהוב עלי לאוכל תאילנדי, אין עדיין מתכון לפאד קפאו, עדי מסאנוק (אפשר לראות בתגובות למטה) עדכנה אותי שדווקא יש אצלה מתכון לפאד קרפאו, אבל כשאני חיפשתי אצלה, לא מצאתי… מה שדרש ממני קצת מחקר ונסיונות וטעייה, אבל בסוף הגעתי למנה שאני אוהב ושגם הכי דומה למנה של מוג'ו – כל כך דומה עד שבני בכורי אמר לי שאי אפשר להבדיל בין המנה הזו לזו של מוג'ו (הוא אוהב ללכת איתי לשם כשהוא נמצא אצלי בעבודה) ושני חברים אחרים, אם אפשר לקרוא להם חברים, טענו שהתמונה שהעליתי לפייסבוק היא בעצם טייק אווי ממוג'ו. אני אתן לכם להחליט.

האמת שמעולם לא הייתי בתאילנד, כך שאין לי מושג אם המנה באמת זורקת אתכם חזרה לרחוב הזה באמצע בנגקוק, ישר לדוכן האהוב עליכם עם הצעקות והצפצופים וההמולה מסביב, אבל מבחינתי זו אחד המנות האהובות עלי ביותר מהמטבח התאילנדי.

שנתחיל? יאללה, לעבודה – אחד פאד קפאו לשולחן שתיים, איפה שיושב הבחור שסיים ללמוד את התואר שלו.

להמשיך לקרוא געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק א'

ביכורי מילואים

אם אתם נמצאים כאן כבר מספיק זמן, אתם בטח כבר יודעים ששבועות הוא לא החג הכי אהוב עלי. לא מת על כל דבר שדורש ממך לא לאכול בשר. וכן, זה אומר שגם טבעונים משיחיים לא אהובים עלי.

ובכל זאת, מאחר ואני מודע לכך שלא כולם חוננו באותה תכונה, והפוסט הזה מכיל כמה דברים שיוכלו לעזור לכם לעבור את ארוחת החג. מין סוג של זר מתכונים כזה, לקט או משו כזה. הכל בכדי שיהיו לכם כל מיני רעיונות לארוחת ערב החג ולארוחת החג.

הפוסט הזה, פוסט חג הביכורים, מוקדש לחברים שלי למילואים שביליתי איתם את שלושת השבועות האחרונים באימון ארוך אבל בסיכומו של דבר, גם כיפי – כולם, בלי יוצא מהכלל, הישראלים הכי טובים שיש, כאלה שאני יודע שאם מחר תהיה מלחמה, אני אלך איתם ואחריהם באש ובמים ויחד ננצח (בדיוק כמו במלחמת לבנון השנייה) – סוללה ג', אני מת עליכם, אוהב אתכם כמו אחים – לא יכולתי לקוות לשרת את המדינה שלי עם אנשים יותר טובים מכם, באמת. במילואים האחרונים, בגלל האהבה שלי למדינה ולמפקד שלי ולחברים לנשק שלי, התנדבתי להמשיך ולשרת ("התנדבות מחמת גיל", ככה כתוב בטופס, נבלות) עד 2017, ועוד היד נטויה. אני לא כותב את זה בכדי שתחמיאו לי או שתחשבו עלי דברים טובים. אני כותב את זה בכדי שמי מכם שקורא את הטקסט הזה וחושב על התנדבות – זה הזמן לחתום. ומי שלא חושב על זה – גם עבורך זה הזמן לקום, לחתום, להתנדב ולתת למדינה שלך. בלי שאלות ובלי תירוצים ובלי "אבל יאיר אכל לי וביבי שתה לי".

IMG-20130430-WA0002

אחרי המילואים, כתבתי קטע שמסכם את השבוע האחרון מתוך המילואים מראייה של ילד שכותב יומן וחלקתי עם החברים מהמילואים – הם אהבו את זה, וגם אחרים שאינם מהיחידה צחקו. אז הנה הרווחתם הצצה פארודית על המילואים שלי. אם יצחיק אתכם, אחלה. ואם לא – לא נורא. ואם משהו בקטע הזה פוגע בכם, אז הכל בצחוק. נשבע לכם.

יומני היקר שלום,

השבוע הייתי בטיול ברמת הגולן עם הרבה חברים. הגענו ביום ראשון לאכסניית נוער שקוראים לה ימ"ח – כן, אני יודע, שם מוזר עבור אכסניה, אבל זה מה יש. בכל מקרה לא היה להם מקום בשבילנו אז מהר מהר אופיר, שהוא המארגן של הטיול, אמר לנו לגנוב להם את התומ"תים והאלפות והנגמש שלו ולצאת החוצה. אופיר אמר לנו לחפש מקום בלי קוצים להעמיד את התומ"תים. גם אופיר חיפש אבל הוא לא מצא, אז הוא לקח את המקום עם הכי הרבה קוצים אבל עם עץ, שיהיה צל בזמן שאנחנו נדקרים מהקוצים. אכלנו טונה לארוחת ערב, פלדמן הכין קפה טעים ואז אופיר אמר לי לבנות לו את האוהל ושנלך לישון הלילה באותו אוהל. קצת פחדתי אבל הוא בכל זאת המנהל של הטיול אז הייתי חייב לעשות מה שהוא אומר. פתאום פלדמן בא ואמר לי שהוא מכיר את זה ונתן לי משהו לשתות כדי שאני ארדם ולא ארגיש כלום.

היה קצת לא נוח בלילה (גם האבנים והקוצים מלמטה וגם הכובד מלמעלה), אבל בסוף נרדמתי ובבוקר קמתי מצעקות "תקומו תקומו" וישר הלכתי לצחצח שיניים בעוקב של קובאץ'. פתאום ראיתי את מועלם שהגיע לטיול מאוחר והוא אמר לי שאני אשב כי הוא צריך לספר לי משהו. אמרתי לו שאני לא יכול לשבת כי כואב לי נורא אז הוא הסכים שאני אשען על משהו. הוא סיפר לי שמלכין בכלל לא היה מפק"צ טירונים אלא היה סמ"ח קמ"ד 42. צרחתי ואמרתי לו "לא יכול להיות! לא יכול להיות!" והרבצתי לעצמי על הפנים מרוב היסטריה אבל הוא אמר שכן.

בדיוק לגמן הגיע ושאל אם ראינו את החוט שהוא קושר איתו את הבולבול שלו, הוא לא שם לב כשהוא הלך להשתין ונעלם לו החוט. אמרתי לו שייתן לו להתדלדל למטה ושיתפוס עם הגומיה של הנעליים והוא הסכים. כשהוא התכופף עברה מישהי מיפתח והסתכלה עליו והתעלפה (מרוב שהוא חתיך הורס). וינקלר מהר רץ וקשר אותה והכניס אותה לאלפא כדי שיהיה לנו מה לאכול אם יימאס הטונה.

פתאום וושדי בא וצעק שצריך לנסוע ושאופיר שהוא המנהל של הטיול כבר כועס כי תיאמו לנו ראפטינג בירדן. הוא גם צעק "מועלם יא בולע" אבל מועלם כבר לא נעלב ממנו. הגענו לירדן אבל בגלל שכבר איחרנו אז לא עשינו ראפטינג אלא רק חצינו את הנהר. אופיר מאוד פחד בחצייה וביקש שאחזיק לו את היד. החזקתי, מה אני יעשה, הוא המנהל של הטיול ואני חייב לעשות מה שהוא אומר.

פתאום בא דורא ואמר שארבוב כבר יישן מאז הבוקר והוא מפחד שקרה לו משהו. אמרתי לו שייתן לו מכה בביצים ואם הוא קופץ אז הוא חי. מועלם עוד פעם סיפר את העניין הזה עם מלכין ולא היה לי נעים אז עשיתי כאילו זה פעם ראשונה ששמעתי.

אחרי הצהריים אופיר הסכים שאני ייסע בתומ"ת (קצת הפסקה מהליטופים) בצריחון של המפקד. חודפי נהג כמו נהג שודים בסרטים ואני קיבלתי בכל הגוף מכות. ארבוב עדיין ישן אבל כל פעם שנותנים לו מכה בביצים הוא עושה קול כזה מצחיק אז לא מפריע לנו. אופיר מצא לנו מקום מצויין עם הרבה ברחשים וכולנו הלכנו עם חולצות על הראש כדי שלא יציקו לנו. רק לגמן הלך לתא נהג אבל הם נכנסו לו גם לתא נהג אז הוא צעק. ואז מועלם זרק לו עכביש לתא נהג והיה מה זה צחוקים. ואז מועלם עוד פעם סיפר שמלכין היה סמ"ח קמ"ד 42 וכולם עשו כאילו זה פעם ראשונה שהוא מספר. מאז המכות עם וושדי נפגע לו קצת הזכרון אבל הוא בחור טוב.

בערב עשינו ארוחה אבל אופיר לא היה מרוצה שהאורז לא היה מבושל אז הוא אמר שהוא יעניש אותי באוהל בלילה. פחדתי אבל לקחתי מפלדמן מנה כפולה לפני השינה וכבר לא היה אכפת לי כלום. לפני הארוחה הגיע המנהל של כל הטיולים ועשינו מסדר וצעקנו "הקשב" אבל הוא לא שמע, פחדתי שגם הוא יירצה להעניש אותי אז צעקתי חזק ולמזלי כולם צעקו גם חזק אז הוא וויתר.

בלילה החליטו שאנחנו צריכים לנסוע מאוד רחוק ואופיר אמר לי שכולם עייפים ושאני אכנס להסתכל על המפה במחשב בזמן שנוסעים ושאסביר לו איך לנסוע כי הוא לא רואה כלום. טירפתי אותו כל הזמן ואמרתי לו "ימינה", "שמאלה", "ככה לא טוב", "תעצור", "תיסע". הוא התעצבן אבל כבר לא היה לי אכפת מעונש כי גנבתי לפלדמן את הבקבוקים של התרופות.

בסוף הגענו לאיזה מקום ואופיר אמר שעכשיו 3:00 ונקום אחרי 6 שעות שינה ב- 8:30. אני עד עכשיו לא הצלחתי לעשות את החישוב. חשבתי שאולי בנדיק יעזור לי לחשב כי הוא רואה חשבון טוב מאוד, וגם אנגלית הוא רואה מצויין, אבל הוא גם לא הבין. רק ארבוב לא הצליח להרדם כי הוא היה מנופח משינה וכבר ישן איזה 3 ימים רצוף.

בערב הלכנו לאכול בדרך הביתה והיה ממש כיף. רק מועלם עשה בעיות קצת עם האוכל כי הוא צריך אוכל כשר וסיפר עוד פעמיים את העניין של מלכין. קצת נמאס הסיפור הזה, הוא די דפוק המועלם הזה.

נסענו הביתה. היה ממש כיף ולמרות שהיה חם נורא נהניתי.

יאללה – נתחיל את הלקט? כמה רעיונות פשוט למי שנגמר לו וצריך איזה סלט, או פשטידה, או עוגה למחר. תהנו.

להמשיך לקרוא ביכורי מילואים

לא על הבצל לבדו

בצלים מקורמלים. מזוגגים. חרוכים. מסוכרים. ריבת בצלים שלמים. שמות דומים לאותו דבר. ככה התחילה המחשבה על המנה הזו.  הייתי צריך להכין פשטידה ל-"קבלת שבת" המסורתית שאנחנו עורכים כל חודש עם חברים ביישוב, ופשוט לא בא לי להכין שוב משהו "סטנדרטי".

טארט טאטן של בצלים, אמרתי לעצמי. נראה לי שיילך מעולה. למה לא? הרי כל מה שיש בטארט טאטן זה תפוחים ובצק פריך מתוק, ומה הבעיה להחליף את התפוחים בבצל ואת הבצק המתוק בבצק מלוח? אבל אז חשבתי על העובדה שבצק פריך הוא מלא חמאה, ונזכרתי שבעצם אני משתדל להתרחק מחמאה, והחלטתי ללכת על משהו קצת דומה, אבל קצת שונה.

הטארט הזה הוא משחק (כמו שאני אוהב מאוד) בין טעמים ומרקמים שונים – הבצל המתקתק, המלית השמנתית והעדינה  (אבל בפועל, היא לא ממש שמנתית למי שלא רוצה), הקריספיות של הבצק – משחק מצויין של כמה צדדים לכל טעם ומרקם. אליפות אמיתית.

יאללה, לעבודה – טארט בצלים מקורמלים עם מינימום שומן, שאפשר להכין אותו גם במהלך הפסח עם קלתית כשרה לפסח (הכנתי ויצא מעולה).

20130331_184417

להמשיך לקרוא לא על הבצל לבדו

יא מצומצם אחד

מתברר שבזמן האחרון אני מתעסק לא מעט בשחזור טעמים של מנות שאכלתי בכל מיני מקומות. לא תמיד זה מצליח. לפעמים זה, כמאמר של הקדוש המקובל צדי צרפתי "ליד", לפעמים זה ממש לא באיזור חיוג, אבל הפעם, מה אגיד לכם – פגעתי בומבה. אפילו לא הייתי צריך לזרוק איזו גרסה אחת או שתיים, יצא לי בדיוק כמו שרציתי במכה הראשונה, מה שהוכיח בעצם שפשטות יכולה להיות באמת כל הסיפור. זה לא שאני כזה ממציאן או משחזרן מנות מדופלם, דווקא אני לא, הפעם פשוט ההחלטה לנסות לעשות את זה הכי פשוט שאפשר הוכיחה את עצמה. פשוט ככה.

 אבל לפני שאני מתחיל, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאדם שנפטר במפתיע בשבוע שעבר, אדם שהערכתי מאוד ולעיתים אפילו קינאתי בתכונות שלו. בשבוע שעבר נפטר יורם ברינה. רובכם כנראה לא הכרתם אותו, ויש סיכוי שרק חלק קטן שחבריי מהתחום המקצועי הכירו אותו. אני מניח שמי שכן הכיר אותו יסכים שהוא היה יחיד במינו. כן, אתם יכולים להגיד "כל אחד מאיתנו יחיד במינו", אבל אני באמת חושב שיורם היה יחיד במינו, הרבה יותר מכולנו. את יורם הכרתי בסביבות שנת 2000 – יורם שימש יועץ באחד הבנקים הגדולים בזמן שאני תכננתי וביצעתי בבנק הטמעות של מוצרי תקשורת ואבטחת מידע. מאז ועד היום לא יצא לי לעבוד עם יועץ כמו יורם – אדם חכם, יודע-כל, מבין, אבל גם מבין לנפש האדם ויודע להעביר את המסרים שלו בצורה מבריקה אבל בלי לתת לאדם שיושב מול הרגשה שהוא מקטין אותו. יורם היה אדם מדהים. כשגילינו לפני כמה שנים שלשנינו יש תחביב משותף – הבישול, מצאנו את עצמנו לפעמים מבזבזים חלקים גדולים מפגישות עבודה בדיונים שונים על איך צריך לעשות מה ובאיזה חומר גלם יותר נכון להשתמש ובעיקר על התמדה והתעקשות ונסיונות עד אין קץ להגיע למנה שאתה בדיוק רוצה. כשהייתי באמצע החיפוש אחרי המתכון לבייגלה המושלם, יורם התווכח איתי ש-"מה פתאום אכלת את הבייגלה שלא היית מרוצה מהם לחלוטין? את מה שלא אוהבים, אפילו קצת – זורקים או במקרה הכי גרוע נותנים. אחרת מתרגלים להתפשר ונעשים בינוניים". כשביקרתי השבוע את אישתו, שסיפרה לי כמה פנה-קוטות "כמעט-כמעט-כמעט מושלמות" הוא זרק עד שהסכים לאכול את הפנה קוטה שיצאה לו "בדיוק" כמו שהוא רצה, זה היה פשוט הוא. גם בחייו המקצועיים יורם לא הסכים עם חוסר מקצועיות ועם התפשרות, ובדרכו המיוחדת ידע לתת ללקוחות שלו את הפתרונות הטובים והפשוטים ביותר, בלי שיצטרך הלקוח לצאת למסע הרפתקאות טכנולוגי, שיכול להיות שהיה מאדיר את שמו של יורם, אך יורם ידע כמה הערכה הוא מקבל מהעולם המקצועי סביבו גם כך, והאדם שהוא פשוט דרש ממנו ללכת בדרך הכי נכונה. אשרי הלקוחות שהיה להם יועץ כזה. יהי זכרו ברוך.

לפני המון זמן אכלתי ארוחה שגם סיפרתי לכם עליה ב-"מאראבו" של יואב בר. אחת המנות שהרשימה אותי בארוחה הזו הייתה פסטה עם רוטב עשיר ושמנתי יחד עם מדליוני פילה. המדליוני פילה היו נחמדים, אבל מה שהיה ממש מדהים היה הרוטב. רוטב חום, עשיר, שמנתי, מתקתק, עם פטריות ועם המון טעם. המון. המון.

המנה הזו לא יצאה לי מהראש מאז (כמעט שנתיים מהיום) – הפכתי אותה בראש עשרות פעמים מאז. מאיפה הטעם העשיר הזה? מאיפה הטעם המתקתק? בכל פעם שנזכרתי במנה הבטחתי לעצמי שאני אשחזר אותה.

הצלחתי. והאמת שאני גאה בזה מאוד.

כמובן שהפשטות של המנה היא גם הייחודיות שלה, הכל "יושב" כמו שצריך, טעמים עשירים מאוד ו-"עגולים" מאוד, יכול להיות שזה לא בדיוק המתכון של יואב בר (אני עוד אברר איתו, תהיו בטוחים), אבל היא עומדת אחד לאחד עם הזכרון של בלוטות הטעם שלי, וזה מה שחשוב. וחוץ מזה, זו אחת המנות שקיבלה ציון "10 מ- 10" בפאנל השופטים של המשפחה המצומצמת שלי, ותאמינו לי, לקבל תשבוחות כאלה גם מזוגתי שתחייה וגם מהבכור שלי שהם שניהם פיינשמקרים רציניים זה לא מה בכך. וכשמצטרף לתשבוחות גם שופט המאסטרשף המהולל בן ה- 8.5 שלי, אז בכלל אני יכול למות בשקט.

20130309_160350