קטגוריה: דרישות מיוחדות

הקדמה ארוכה מאוד לפוסט אורח

לפני כמה חודשים, בדרכי חזרה הביתה לצפון, עברתי ברחוב הרצל בתל אביב וראיתי מאפיית בייגלה (רומני, החום כהה, הקשה). מיד שיחת טלפון לזוגתי שתחייה – "להביא הביתה בייגלה?". "כן", הייתה התשובה, "אבל לא יותר משלושה-ארבעה". כשהגעתי הביתה עם שתי שקיות שבכל אחת 13 בייגלך ("נו, מה את רוצה, היה מבצע. אני אקפיא את רובם"), החלטתי שאני חייב למצוא מתכון בייתי מנצח לבייגלה כזה.

השקיות עם הבייגלך הקפואים נגמרו מהר מאוד, ואת מקומם תפסו לפחות 8 או 9 נגלות שנוצרו ממתכונים שונים. במהלך החיפושים (שלא ממש צלחו) אפילו פירסמתי את שוועתי למתכון מנצח של בייגלה. כמה חברים ששעו לזעקתי שלחו לי מיד כמה מתכונים (כולל טל מ-"מה יש לאכול?" ששלח אותי לחפש בגוגל את המתכון שלו… מתכון שכבר הכנתי בתחילת תהליך החיפוש), אבל אף אחד לא היה בדיוק מה שרציתי. רובם היו בסדר, שלושה מהם היו מצויינים, אבל אף אחד מהם עדיין לא היה מה שרציתי. מה שחיפשתי היו בייגלך עם ציפוי קשה, עם תוך לא רך מדי ולא מתוק מדי. לא מצאתי. כל המתכונים דומים בדרך ההכנה הכללית שלהם אבל שונים בשני פרמטרים בעיקר – יחס הקמח-נוזלים-שומן בבצק והרכב התמיסה שבה מבשלים את הבייגלך בישול מקדים לפני האפייה.

כשכמעט והרמתי ידיים נזכרתי באינפי. את הרומן שלי עם אינפי מהבלוג "מתקמחים, אפיה ובישול" התחלתי לפני די הרבה זמן, ממש עם הפוסטים הראשונים שלו. אינפי הוא אופה מקצועי ביום ובלוגר בלילה, ששומר על הזהות האמיתית שלו בקנאות (למרות שיש לי כמה חברים שטוענים שהוא מת להתגלות כי הוא כבר זרק להם רמז קטנטן כזה או אחר על זהותו, אבל עדיין לא זיהו אותו). החתימה שלו היא תמיד "נתקמח…" בסוף כל פוסט – יש בזה משהו מאוד אמיתי – מצד אחד זה מזכיר את "נתראה" או משהו דומה (ומי שכרגע עובר לו בראש "בניין התפעל עתיד" שילך ויעמוד בפינה עד סוף הפוסט או עד שיש ריח של בייגלה באוויר, מה שמגיע ראשון), ומצד שני זה הופך את העיסוק בקמח למשהו מאוד מרכזי. אופה מקצועי כבר אמרתי, לא? אז נראה שלא רק זה, אלא מישהו שהאהבה שלו לעיסוק שלו היא מאוד גדולה. אני חושב שהיה זה קונפוציוס שאמר "מצא לך עבודה שאתה אוהב, ולעולם לא תצטרך לעבוד יום אחד בחייך".

מי שזוכר את הפוסט "לחמניות עם חלב ודבש" שלי וגם של עוגיו.נט – "קולעות בול", וגם של טל מ-"מה יש לאכול?" – "לחמניות חלב ודבש בתרמומיקס" – כל הפוסטים האלה מבוססים על פוסט של אינפי ששבה את כולנו.

אחרי הפוסט על הלחמניות, אינפי ואני התכתבנו והבטחנו שחייבים לעשות "קרוס-פוסטינג", כלומר פוסט שהוא כותב אצלי בבלוג ואולי גם להיפך, פוסט שלי בבלוג שלו. הבטחנו הבטחנו, ושכחנו.

כשאתגר הבייגלה היה נראה כאילו הוא כמעט ובלתי פתיר עבורי, פניתי לאינפי. "בייגלה רומני? מה זה?" הוא שאל באימייל חוזר. אוי ואבוי, זהו, אכלתי אותה, נגמר, הכל אבוד, אם הוא לא יודע, אף אחד לא יודע. אחרי שעתיים עוד אימייל. "אה, לא ידעתי שככה קוראים לזה. אין בעיה, תן לי שבועיים וזה יהיה אצלך". עברו כך וכך ימים, בערך שבועיים באמת, והמתכון היה אצלי.

אני בטוח שכבר אמרתי לכם כמה וכמה וכמה פעמים שאני לא מת על חורף. לא אוהב רטוב כל כך, לא ללכת בגשם ולהירטב, לא לנהוג בגשם, לא אוהב חורף.

מזלו הגדול של החורף שהוא מביא איתו אוכל של חורף, אוכל שהוא כנראה האהוב עלי ביותר – חמין, תבשילי בשר ארוכים, ריחות עמוקים (וגם ארוכים, כלומר כאלה שצריך להתמודד איתם לאורך זמן עד שהאוכל מוכן) ובכלל זכרונות של בית של אימא.

בשנה שעברה כתבתי סדרה של שלושה פוסטים בנושא אוכל חורף – חמין, נזיד בשר עם ירקות חורף, צ'ילי קון קרנה, מרק קרופניק ואפילו בולונז (שלא נחשב אוכל קלאסי של חורף אבל מאחר ומדובר בתבשיל ארוך של בשר אני ברשותכם אכלול אותו כאן). למרות שבפוסט השלישי (של מרק הקרופניק) כתבתי "חלק שלישי ואחרון", החלטתי להמשיך ולפנק גם השנה במתכוני חורף חדשים. רק שבת אחת של קצת גשם ותראו מה קורה לי – לפנק, לפנק, לפנק.

האמת שזה לא חוכמה – את השבוע לפני הכנת התבשיל ביליתי באימון בצאלים, שלמרות שהיה ממש כיפי (הוגדר פורמאלית כמילואים הכי מצחיקים שאי פעם הייתי בהם), לו רק בגלל החברים המדהימים שלי, היה די זוועה בנושא הקולינארי. אין מה לעשות, לא משנה כמה הפרטות ושינויים נעשה, אוכל צבאי תמיד יהיה שמן מדי, תפל מדי, ולא טעים מדי.

אז מה הפלא שבשבת הראשונה אחרי המילואים השתוקקתי למשהו שממש מריח ריח של בית? אז וָָוקשה – אוכל אמיתי של חורף, שאמנם לא ממש מגיע מהבית שלי עצמי אבל בכל בית יווני שמכבד את עצמו מכינים את התבשיל הזה, לזכר מלחמתנו הקשה ביוונים שדומה למלחמה עם עצמכם שלא לאכול לעצמכם את היד בזמן שהתבשיל הניחוחי הזה ממלא לכם את הבית, ולתפארת מדינת ישראל – סטיפאדו.

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

מאוד לא קל לבשל בתקופה הזו. הימים לפעמים נפתחים בשמש נוראית שגורמת לרצות משהו קליל ומהיר אבל מסתיימים בטפטוף ובאפרוריות שרד דורשת אוכל מנחם, ולפעמים נפתחים באפור זוועה שגורם לרצות לבשל איזה צלי כבד עם שמונה-מאוד מרכיבים, וכשמתיישבים מזיעים לשולחן (מאחר והערב הפך להיות חם וזוועתי) כבר לא ממש בא לאכול את פצצת הכובד הזו…

אם נוסיף את העובדה שבעונה הזו מרקים הופכים להיות רלוונטיים יותר ויותר, ואפילו יש כאלה שמרשים לעצמם לומר משפטים כמו "בא לי מרק", או "המזג אוויר הזה ממש דורש מרק", זה הופך להיות מאוד מסובך, לא?

טוב נו, האמת שלא. המצב לא כזה דרמטי, אבל באמת שמזג האוויר הזה ממש דורש מרק וברוב הימים כבר ממש בא לי מרק.

מאחר ועדיין לא חורף ממש, המרקים שמתאימים לעונה הזו הם מהסגנון הקליל יותר, כמו מרקים על בסיס ירקות בעיקר ופחות מבוססים על בשר. לפני כשבועיים, מיד כשנחתתי בהולנד, הלכתי לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית, שלא נראתה משהו אבל הייתה היחידה שנראתה נורמלית. מאחר וירד גשם בחוץ וממש בא לי מרק, הזמנתי מרק בצל. מה אגיד לכם, אין כמו מרק בצל כשקר, אבל כזה אמיתי, ולא נוזל דלוח וזוועתי מאבקה כמו שקיבלתי באותה מסעדה.

בקיצור, מאז הייתה לי מין ערגה כזו לתקן את החווייה הנוראית של הנוזל הדלוח הזה, וארוחת הערב הראשונה אחרי שנחתתי בארץ בחזרה הייתה הזדמנות מצויינת.

יחד עם טוסט קטן וגבינת קומטה שהגיעה במיוחד מבלגיה עבור המרק הזה… מה עוד אפשר לבקש?

יאללה – לעבודה. האמת שלא הרבה עבודה, אבל הרבה המתנה קשה עם ריחות שממלאים את הבית ומטריפים את כולם, ובסוף – מרק מהמם ועשיר, אבל לא יותר מדי, עם מתקתקות וחמצמצות ו… אוף. בא לי מרק עכשיו.

להמשיך לקרוא הכינו את המצקות – פתיחת עונת המרקים עם מרק בצל צרפתי

אחרי כמעט שבועיים בחו"ל בקורס מטעם העבודה (טוב נו, שחיברתי לקצה שלו גם טיול קצר עם אחי בהולנד ובבלגיה), חזרתי הביתה עם "קרייב" מטורף לאוכל ביתי. שלא תבינו לא נכון – אני מאוד אוהב לאכול בחו"ל (ובינינו, מי מאיתנו לא?), אבל דווקא העושר והאוכל השונה מפתחים אצלי געגוע לאוכל של הבית.

האמת שבהתחלה רציתי להכין תבשיל שנקרא "שוקרוט" (תבשיל מחבל אלזס בצרפת, על גבול גרמניה, שעשוי מכרוב כבוש ותערובת של בשרים ונקניקיות), אבל החלטתי שאת השוקרוט אני מכין רק אחרי ביקור אצל דובי מ-"הלגה וורסט". כבר המון זמן שאני מתכנן לפגוש את דובי והנקניקיות שלו (כן, אני יודע, המשפט הזה נשמע נוראי), ורק מחוסר זמן לא הצלחתי… מקווה שהשבוע נצליח ואח"כ – שוקרוט (וכמובן פוסט!).

נו, אז מה עושים? בהתחלה תכננו ציר אבל אחרי חוסר בירקות (האירופאים לא ממש משלבים ירקות יותר מדי באוכל שלהם, בטח לא במסעדות) נורא בא לי ממולאים. נו, הרי אני הונגרי, ורוטב של כרוב ממולא זורם לי בעורקים. ירקות ממולאים, ובעיקר כרוב ממולא, מהווים את אחד המאכלים שהרומנים וההונגרים מנכסים לעצמם (כמובן שכל אחד מנכס לעצמו), ולמרות שדרכי ההכנה מאוד (מאוד!) דומות, כל אחד מהעמים טוען שדרך ההכנה שלו היא הנכונה ביותר. ישנה אמנם גרסה רומנית שונה לחלוטין שבה משלבים כרוב חמוץ ברוטב, אבל הגרסה המקובלת יותר מאוד דומה לזו ההונגרית.

מאחר ואני הונגרי-פולני וזוגתי שתחיה רומניה-פולניה, הרי שרק על הכרוב הממולא היינו יכולים לריב במשך כל חיי הנישואין שלנו (כאילו שחסר לנו על מה לריב), אבל  לשמחתי ולשמחתה של אישתי משפחתה של אמא שלה מגיעה מטרנסילבניה. שאמנם היום מהווה חלק מרומניה, אבל בעבר (עד תחילת המאה ה- 20), היא הייתה חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית, כך שמבחינתי היא "בסדר", ואפשר להגיד על הכרוב הממולא של הצד שלה שהוא משלנו, כלומר – הונגרי. יאללה, מה שאני לא אעשה למען שלום בית.

לירקות ממולאים יצא שם של תבשילים מסובכים, עם המון שלבים ועם צורך בהמון טכניקה, משהו שרק סבתות בעלות אצבעות שכבר גילגלו עשרות אלפי כרוב (או להבדיל, נכדים שכבר גילגלו עשרות אלפי ג'וינטים) יכולות להכין, האמת שזה רק שמינית נכון. אני לא אשקר לכם – יש כאן (מעט מאוד) טכניקה, אבל מדובר במשהו שמאוד מאוד קל להכין ברגע שתופסים – ותופסים אחרי הכרוב השלישי. התמונה הבאה של הבן שלי שמגלגל עלי כרוב ומוציא כרובים ממולאים מושלמים (שימו לב לתוצרים מצד שמאל) כאילו הוא נולד ב- 1927 בבודפשט וקוראים לו מרישקה או משהו דומה, רק מוכיחה את זה. אז יאללה, לא לפחד, להעיז, לנסות, בטוח שתצליחו.

יאללה – לעבודה. עוד שלוש וחצי שעות (מתוכן שעתיים של בישול) יש לכם כרוב ממולא בטעם של בית כפרי בהונגריה.

שניה לפני שממשיכים – למרות שהמתכון הזה הוא של הכרוב של אמא שלי, כשהגשתי את המנה הזו לאישתי והילדים, אישתי ריגשה אותי מאוד כשאמרה לי שהריח והטעם מזכיר לה את הממולאים של סבתא שלה ז"ל. אז ברשותכם, אני מקדיש את הפוסט הזה לסבתא לאה ז"ל.

להמשיך לקרוא מבצע פיפל'ה