פשוט מבשל פשוט

12 שעות של סבל

המתכון הזה, כמה שהוא פשוט, ככה הוא טומן בחובו סבל רב. הצלי הזה טעים. באמת מעולה. כמו אוכל שאני אוהב, עושה שימוש בחומרי גלם פשוטים, מוציא מהם את המקסימום. וממי שמכין אותו, מוציא את המיץ.

לא, לא קשה להכין את התבשיל הזה. באמת. כל אחד יכול ובכלל בלי מאמץ.

אבל בכל זאת, מציע לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם מתחילים.

הבעיה בתבשיל הזה, שהוא דורש בישול איטי בתנור של בערך 12 שעות. וב- 12 שעות האלה, לא משנה אם אתם ישנים או ערים, הריח בבית יהיה לא חוקי בעליל. ואם גם אתם כמוני, כשתקומו ב- 7 בבוקר לבדוק שהכל בסדר ולהוציא את המנה המרשעת הזו מהתנור, תתעלמו לרגע שהשעה 7 בבוקר, שעוד לא שתיתם קפה ועדיין יש לכם את הטעם של המשחת שיניים בפה, ותנגסו ביס וענק בנתח בשר קטן ועסיסי.

הצלי הזה עושה שימוש במתכון בסיס של גולאש, שפרסמתי כבר פה פעם לזכרו של אבא שלי ז”ל, אבל משתמש בנתח שנקרא שפונדרה (או “קשתית”), שזה בעצם אסאדו בלי עצמות הצלעות. שפונדרה טובה תכיל כמות מספקת של שומן שיעשיר את הרוטב והטעם של המנה בכלל.

הפעם אני מקדיש את הפוסט הזה לאימא שלי ז”ל, שבדיוק בשבוע שעבר ציינו שנה לפטירתה. האישה המדהימה הזו, שלימדה אותי כל מה שאני יודע על כמה זה כיף אוכל וכמה זה נהדר לנסות מאכלים חדשים חדשים, שהריחות של האוכל שלה עדיין טבועים עמוק-עמוק בתוך הנחיריים שלי ובתוך המוח שלי, הלכה מאתנו לפני שנה בדיוק. כמה שאני מתגעגע אליך אמא, מה שהייתי נותן בשביל לטעום עוד פעם אחת מהאוכל שלך.

את הצלי הזה כדאי מאוד להכין לקראת שבת גשומה. לפי התחזית, השבת הקרובה בישראל אמורה להיות ממש גשומה, אז לא סתם אני מפרסם לכם את הפוסט הזה בשישי בבוקר, עוד לפני שקמתם בזמן ישראל ואני עוד לא הלכתי לישון בזמן קליפורניה. ככה אני אוהב אתכם. ככה.

להמשיך לקרוא

קאצ’ דה קטשופ

אלוהים יודע מה הם מוצאים ברוטב הזה. זוועה.

נכשלתי בחינוך שלהם. אז נכון שכולם מתפעלים מזה שהם אוכלי אסקרגו וזוללי סטייקים בדרגת לא יותר ממדיום, אבל מבחינתי כל זה מתגמד כשהם מבקשים מהמלצר קטשופ בכדי לטבול את הצ’יפס שלהם באדום-האדום הזה. מאז ומעולם לא סבלתי את הרוטב הזה כמות שהוא. אני יכול להבין איך משתמשים בו כבסיס לרטבים אחרים, בין אם בבישול, בין אם בתערובות ומרינדות לבשר ובין אם סתם רוטב אלף האיים או “רוטב רוסי”, שגם עליהם אני לא מת (כי הם מכילים מיונז, ואני מתעב מיונז), אבל אני לא יכול להבין איך אפשר להטביע בו כל מאכל אחר שנהפך בין רגע לאותו-הדבר-עם-אותו-הטעם-של-קטשופ כמו כל דבר אחר שטובלים בקטשופ.

כשהתחלתי להימנע ממזונות מעובדים ובטח ממזונות עתירי סוכר, כמובן שקטשופ יצא לגמרי מהמזווה מבחינתי, למרות שבמקרר כמעט תמיד היה בקבוק ענק של היינץ, הקטשופ עם נתח השוק הכי גדול בעולם. גם אם כמות הסוכר בהיינץ היא לא הכי גדולה בעולם בקטשופ – היא עדיין ענקית, משהו כמו 25 גרם סוכר ב- 100 גרם קטשופ – כלומר בכל כף גדושה של קטשופ יש כפית של סוכר.

ובכל זאת, הקטשופ מהווה רוטב בסיס מעולה להרבה מאוד רטבים, ובעיקר ד”א למרינדות של בשר שאמור לבלות על הגריל (או במעשנה, תחביב חדש שפיתחתי לי מאז שעברנו לארה”ב), איך מוצאים לו תחליף? עוד אפילו לפני שעברתי לתזונה מבוססת פליאו, הכנתי בבית קטשופ ביתי שעדיין הכיל כמות די גדולה של סוכר, איך נמנעים מזה?

הפתרון הגיע בדמותו של חבר שגם מהווה עבורי תנ”ך מהלך בכל הנוגע לבשר ועישון בשר, ולשמחתי גם אחד מעמודי התווך של קהילת הפליאו בארץ, מה שאומר שהוא היה צריך למצוא פתרון לעניין הסוכר ועדיין להשרות את הבשרים שלו ברטבים מבוססי קטשופ… אלי גור, האיש מאחורי “Meat & Eat” או “הרבי מגור” כפי שקוראים לו בקבוצות הפייסבוק כשמתייחסים אליו, ביצע מהלך מדהים של החלפת הסוכר הלבן בסוכר שמגיע מירקות שורש – בין אם גזר ובין אם סלק (אני מעדיף את גרסת הסלק למרות שלרוב יוצא לי להשתמש בגזר מאיזו סיבה…). אי אפשר להרגיש את חסרונו של הסוכר הלבן והתעשייתי כשמחליפים אותו בירקות עתירי הפחמימה האלה, ולמרות שגם זה סוכר וגם זה סוכר, לפחות לא מדובר במשהו שעבר תהליכי עיבוד ארוכים שהרחיקו את המוצר הסופי לגמרי מהמקור שלו (קנה סוכר או סלק סוכר).

מהמתכון מתקבלות בערך שלוש כוסות מלאות של קטשופ, או ארבע צנצנות ריבה בינוניות כמו מוצג מס’ 1 שלפניכם, גבירותי ורבותי חבר המושבעים.

שנתחיל?

להמשיך לקרוא

רך כמו חמאה

לפני כמה שבועות החלטנו שבא לנו אוכל הודי. מאחר ואוכל אסייתי לא חסר כאן בסביבה, כל מה שנשאר לעשות זה לחפש בגוגל וב- Yelp (המקבילה האמריקאית ל- Rest), ולבחור מסעדה.

בחרנו במסעדה בעלת השם הבלתי אפשרי Ulavacharu, וכשנכנסנו פנימה היה נראה שצעדנו צעד אחד ממש לתוך מומביי (בומביי). אנחנו היינו הוורודים היחידים במסעדה, והשפה היחידה שנשמעה מסביב הייתה הודית. כמובן שזה מאוד מרגיע לראות הרבה אנשים שכנראה מבינים אינהרנטית באוכל הודי הרבה יותר טוב ממני במסעדה, ולמרות שהאוכל היה ממש מעולה שכחנו רק דבר אחד – הקיבה של האנשים האלה, בדומה לקוריאנים, עשויה ממספר שכבות של נירוסטה שביניהן יש נחושת. ההגדרה “Mild Spicy” אצלם היא על אוכל שהיה גורם לתימני שינק סחוג מאימא שלו להאדים ולבקש עוד שני קנקני מים על השולחן, שיהיה. ובדומה לאינסיטנדט שכבר היה לי במסעדה קוריאנית בקרסקיל אשר בניו ג’רסי, גם אני לקחתי מנה או שתיים שהיו גדולות בשתיים שלוש מידות על יכולת ספיגת החריף שלי, ואני מעריך את עצמי כמישהו שיכול להתמודד עם חריף לא רע בכלל. טו מייק א לונג סטורי שורט – גם במסעדה בניו ג’רסי וגם אצלנו בשכונה מצאתי את עצמי אדום, מזיע למוות, נוזל מהאף כאילו חטפתי אנגינה מיידית, שותה שלוקים ענקיים של מים ומנסה להיראות כאילו “עסקים כרגיל”, כשחצי מהמסעדה מסתכלת עלי ונקרעת מצחוק. האמת שאצל הקוריאנים זה היה הרבה יותר נקרעת מצחוק, פה זה חיוכים כאלה ואחרים, אבל עדיין, ההקשר זהה.

אחת המנות הכי טעימות במסעדה, והיא מנה שאני אוהב לנסות בכל מסעדה הודית שאני הולך אליה, היא מנה שנקראת Butter Chicken ובהודית Murgh Makhani, היא בעצם פיסות של עוף ברוטב כתום-זרחני וקרמי-קרמי. גם הרוטב וגם העוף עצמו במרקם רך וחמאתי, וכיפי לגמרי.

להמשיך לקרוא

ביף ג'רקי לכל פועל

לפני ששעברתי לארה”ב לפני שלושה חודשים, הייתי כאן לא מעט פעמים ולא מעט זמן. די התאהבתי במדינה הזו ובנוחות שהיא מאפשרת למי שחי בה וגם למי שעובר בה, ולמרות שיש לי לא מעט ביקורת על אמריקה והאמריקאים (בכל זאת, אני ישראלי, וברור שאני יודע יותר טוב, לא?), עדיין מדובר על מדינה שהיא באמת סוג של גן עדן למי שמרים את הראש ומסתכל לכל הכיוונים.

זה לא משנה אם אתה צמחוני או טבעוני או חצימחוני או פליאולית או עושה אטקינס או סתם סופר נקודות של שומרי משקל – יש כאן פתרונות להכל, ולא משנה אם אתה עובד בהייטק או נהג טרקטור, יש פתרון לסוג התזונה שאתה רוצה ללכת לפיו, ולרוב זה לא משהו רחוק או מסובך – הפתרונות לרוב יימצאו ב- Safeway הקרוב למקום מגוריך או ב- Whole foods או Trader’s Joe באם אתה גר בשני הקצוות של ארה”ב (מזרח ומערב – כל המרכז נקרא “Fly over states”, כלומר “המדינות שטסים מעליהן”, וכמו שאתם בטח מבינים זו ההתנשאות של הניו יורקרים והקליפורנאים שקראו כך למדינות האלה).

מאחר וכבר אז התמקדתי בדרך הפליאוליתית, במהלך הביקורים בארה”ב “נאלצתי” לאכול לא מעט סטייקים, אבל כשתכננו את החטיפים לנסיעות הארוכות שהיו מפה לשם (כדוגמת 6 שעות נסיעה בטיול מהגרנד קניון ליוטה), לא הייתי מרוצה מכמות החטיפים שאני יכול לקנות בדרך. לשמחתי גיליתי כאן כמה סוגים של ביף ג’רקי שאמנם לא פליאוליתים לחלוטין, אבל עדיין מכילים כמויות זניחות של סוכרים וחומרים משמרים.

מאז ועד עכשיו אני משחק בראש עם הרעיון להכין ג’רקי לבד, מה שנראה ד”א קל מאוד להכנה, אבל תמיד היו תירוצים למה לא ולמה יש דברים יותר חשובים, אבל בסוף, תאמינו או לא, נקנה הנתח הנכון והמתאים ושני ק”ג של וואסיו (פלאנק באנגלית וכסליים בעברית תקנית), שהוא חלק של הפאלדה של הפרה (נתח מן הבטן) הפכו להיות ביף ג’רקי מן המשובחים.

להמשיך לקרוא