תגית: חצילים

תעשו לי טובה לפני שאתם מתקנים אותי ומספרים לי שהמשפט המקורי הוא “הכורח הינו אבי כל המצאה”. שטויות. הריני עומד כאן מעל במת האינטרנט הזאת ומכריז – בולשיט! הדבר היחיד שגרם לאנשים להמציא היה החשק, ותו לא.

בואו ניקח לדוגמה את האופניים – האם יש כאן כורח? האם אני חייב לנסוע מכאן לכאן ומשם לשם? לא, אני יכול להתהלך. פשוט לא בא לי ללכת 20 ק”מ, אלא מתחשק לי לעשות את זה במהירות יתרה, במעט השקעה אנרגטית ובזרוע נטויה. מכונית? שוב – הנרי פורד אמר שאם היו שואלים את הלקוחות הפוטנציאליים מה הם היו רוצים לקבל מהדור הבא של כלי התחבורה שלהם הם היו אומרים “סוסים מהירים יותר”, כך שכורח – לא היה כאן. אף אחד לא הכריח את האחים רייט להתעופף להם על כנף מטוס וכנ”ל אף אחד לא הכריח את דה ווינצ’י ליצור דגמים ראשוניים של מצנחים. לא. אני יכול לדמיין את דה ווינצ’י חושב לעצמו משהו כמו “מה אם יתחשק לי לקפוץ מצוק ולרדת למטה בלי להיחבט בקרקע?”.

בקיצור – חשק. גבירותי ורבותיי.

וגם מנות רבות הומצאו בעקבות החשק, הוא לא יותר. “מתחשק לי עוף הערב, תפתיע אותי”, אמר נפוליאון לדונאן, טבחו האהוב, מיד לאחר קרב מרנגו, וכל השאר היסטוריה – הוצאה ה-“עוף מרנגו”. כן, יש כמה עיוותי זמן שיכול להיות שיהרסו את הסיפור הזה, נגיד, שהקרב התקיים עוד לפני שהוא היה השף שלו, אבל יאללה נו, אל תהרסו לי סיפור טוב עם עובדות, ממש אין צורך להתקטנן.

באחד מימי השישי האחרונים קמתי עם חשק. מאחר ואני נשוי לזוגתי שתחייה והיא פולניה, והילדים היו בבית בבוקר (יום שישי, חופש, קיבינימט), לקחתי שני כדורי חישקומיצין, כמאמר הגששים, מה שהמיר לי חשק אחד לחשק אחר – החל מהשעה 9:00 בבוקר של אותו יום שישי, התחשקה לי מוסקה. התחשקה לי ברמה שהבנתי שאו שהיום אנחנו אוכלים מוסקה, או שאני מגרד לעצמי את הורידים עם קצה של מזלג. כזה חשק. זה נשמע קצת מפחיד אבל זה קורה לי לא מעט, ועד עכשיו חשקים שכאלה הולידו רק מתכונים מעולים. תוך כדי שאני עורך לעצמי את רשימת הקניות בראש ומדמיין איך אני עורך את החצילים בתבנית, מניח עליהם את הבשר ויוצק את רוטב העגבניות הטרי, מסדר שכבות ומכניס את התבנית לתנור, פגעה בי כמכת ברק המחשבה – “הרי אין תנור!”. לצערי מספר שבועות לפני החשק המדובר התפוצצה דלת הזכוכית של התנור שלי, שהוא חדש למדי, מה שלא מנע מחברת שולטס יצרנית התנור לספר לי שזכוכיות הן בכלל לא באחריות, ואולי זה בכלל בגלל הפיצוץ, בקיצור – עלית שירות הלקוחות וחוסר לקיחת האחריות, כנהוג במדינתנו, מה שדרש הרבה מאוד שיחות טלפון והתמקחויות והתעקשויות עד שהנושא תוקן, כמובן שלא התחמקתי מתשלום למרות שהתנגדתי לכך בתוקף (מי לא?). לאט לאט התפוגגו להם ריחות המוסקה מהדמיון שלי, אך החשק רק התגבר.

אך לא דבר פעוט כמו חוסר של תנור ימנע ממני לאפות מנה. מיד חשבתי להכין את המנה במיקרו המשולב שלנו, אך התכנית נפסלה מאחר ואני אמון על ארוחת ערב של 4 אנשים, ובמיקרו המדובר אפשר להכין מנות אולי לשניים, וגם הם לא ממש רעבים. ופתאום, העננים הוסטו להם וקרן אור של שמש ליטפה את ראשי (שטויות, זה היה אחד מסופי השבוע השרביים ביותר שידענו, היה משהו כמו 58 מעלות מאז 6 בבוקר, ואפילו לא עננצ’יק אחד לרפואה, אבל זה נשמע ונקרא  ממש טוב) וצצה לה המחשבה – “מוסקה במחבת”. כן כן, גבירותי ורבותיי, החשק הינו אבי כל המצאה.

גם הפעם, לשמחתי ולשמחתכם, החשק לא הכזיב ובסיכומו של דבר התקבלה תוצאה, מה אגיד לכם, במלוא הצניעות, לא פחות ממצוינת.

מדי פעם יוצאת כתבה בעיתון או שאלה בפייסבוק בקבוצת בלוגרים וכד’ על נושא ספרי הבישול – האם יש להם עדיין מקום בעולם של אתרי האוכל? מדורי האוכל בעיתון? הפייסבוק והאינסטאגרם שבהם כל שף מעלה תמונות של המנות שלו, של תהליכי הבישול (במקרים אחרים, כמו במקרה של אייל שני, גם של דברים שהשתיקה והעגבניה יפים להם)? כל עוד יהיו ספרי בישול בעולם, אני אמשיך לקנות אותם. מבחינתי, ספרי הבישול של אנשי המקצוע מהווים דרך מצויינת לקחת את דרך העבודה שלהם, האמונה שלהם, השיטות הקטנות והטריקים הקטנים, הסיבות לעבודה עם חומר גלם מסויים או בטכניקה מסויימת, ולאגד אותם בתוך מאגר מידע אחד שאפשר לקרוא בו לא רק מול מחשב, אלא גם סתם עם קפה של אחה”צ או במיטה, או כמו שאני הכי אוהב לעשות, לפני שאני מתחיל לחשוב על “מה נבשל היום”.

הרבה פעמים שאלו אותי איזה סוג אוכל אני אוהב לבשל (והתשובה, למי שעדיין לא קרא את הבלוג לעומקו – אני אוהב לבשל אוכל טעים) ומי מספק לי את ההשראה כשאני מבשל או ממציא משהו חדש. ספרי בישול, לרוב של שפים או אנשי מקצוע בתחום מהווים, פשוטו כמשמעו, את ההשראה עבורי. כמובן שגם מנות במסעדות מהוות לי השראה, אבל חלק גדול מאוד מההשראה מתחזק ובא לידי ביטוי אמיתי כמנות שאני מבשל לאחר שאני לומד לא רק מה יש במנה מסויימת, אלא גם איך להכין אותה. הרבה פעמים תמצאו אותי, כשאני חושב על ארוחה שאני רוצה להכין, פשוט יושב ומדפדף בספרי בישול, סופג מהם רעיונות, מקבל השראה, ואז – סוגר את הספרים והולך לבשל, כשהריחות והטעמים והתמונות מהספרים הם אלה שמספקים לי את ההשראה. כן, הרבה פעמים אני אפתח שוב תוך כדי בישול מתכון מסויים בכדי לוודא שהשתמשתי בכל התבלינים או הקפדתי על דרך מאוד ספציפית, אבל אחד הדברים שעושים את הבישול לכיפי מאוד עבורי הוא העובדה שאחרי הרבה שנות בישול, אחרי שמבינים איך מטבחים מסויימים וטכניקות מסויימות עובדות, אפשר פשוט לבשל “Free Style” תוך כדי שמקפידים על הקו הכללי של מתכון ולאו דווקא על כל פריט ופריט ברשימת המרכיבים והצעדים שלו. כן, ישנם מתכונים שדורשים הקפדה יתרה, וגם כאלה אני מכין ואוהב להכין, אבל יש באלה השראה רק לפעמים הבאות, שאכין אותם “מהראש” או שאכין משהו דומה שמזכיר אותם.

אחת העצות החשובות ביותר שאני נותן למי ששואל אותי איך לקחת את הצעד הבא במטבח הביתי היא “תעיז לעשות משהו שונה ממה שכתוב במתכון, תפסיק ללכת בדיוק לפי מה שכתוב שם, לך לפי מה שאתה מרגיש. לפעמים זה יעבוד, לפעמים לא, אבל ככה בדיוק לומדים

כך נולד הלחמוסקבב. מדובר במתכון שמבוסס על שני מתכונים של ארז, קצת שונים מאיך שארז הכין אותם במקורם, שהם ממש ארוחה בתבנית – פחמימות, ירקות, חלבון – והמון טעם ומרקם. אין הרבה מנות שקיבלו ציון של 10 מתוך 10 אצל שני הילדים שלי ואשתי, והמנה הזו זכתה להיות אחת מאלה. בגלל השינויים שהכנסתי בבצק הוא יצא כנראה שונה מאוד מהבצק המקורי של ארז, אבל אני מ’כפת לי? יצא מעולה.