תגית: יוגורט

שלא תבינו לא נכון. התזונה שאני הולך לפיה קורעת אותי. מצד אחד, אני באמת מרגיש מצויין, אמנם לא יורד גרם (ירדתי קצת ועצרתי), אבל נראה שאורח החיים הזה פשוט טוב – אני מרגיש אנרגטי, הרעב שלי השתנה לחלוטין (אין עוד רעב משתק של כאבי ראש או הסתערות חסרת שליטה על כל מה שיש במזווה). אבל מצד שני, התזונה הזו לא משופעת בפחמימות. והרי הפחמימות הן טעם החיים, לא? מי יכול להגיד לא למשהו עם שוקולד? או עם פירות? או סתם משהו מעובד עד-זרא עם מלא עמילנים וחומרים כימיים? אולי כשקוראים את זה ככה זה לא ממש נשמע מגרה, אבל תאמינו לי, מאז שעברנו לארה”ב, היא-היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והמזון המעובד בכמויות היסטריות, אני מבין כמה אוכל יכול להיות מעובד לגמרי מצד אחד, לא דומה לשום דבר חי או צומח, ועדיין להיות מגרה מאוד. האמת שאני גאה בעצמי מאוד שאני לא יורד כאן כל יום על איזה דונאט או כל האוכל המקסיקני המגולגל בטורטיות מקמח תירס אהוב ליבי.

אבל אתם יודעים, לא טוב למנוע מעצמנו הכל. כמעט וכתבתי “גם אני חוטא מדי פעם”, אבל אני לא ממש מרגיש חוטא. מדי פעם אני אוכל קובייה או שתיים של שוקולד מריר, 85% לפחות, עם מעט מאוד סוכרים ועדיין הרגשה מדהימה של שוקולד (ואם קונים מהפירמה הנכונה, כמו לינדט לדוגמה, הוא באמת מדהים).  ואתם יודעים משהו, בביקור האחרון שלי בישראל קניתי לילדים שלי כמה חבילות של טוויסט ושל טעמי, ואפילו לקחתי ביס כשהם אכלו אותם. לא צריך להשתגע.

התזונה הפליאוליתית מאמינה שכל הצלחת שלנו צריכה להיות מורכבת מאוכל אמיתי ולא מעובד. אני מניח שאף אחד מכם לא יתנגד לזה. עוד תזונת הפליאו דורשת שלא לבסס את התזונה שלנו על פחמימות (בין אם הן פשוטות, מורכבות, מלאות או ריקות – פחמימות לא צריכות להוות חלק משמעותי מהתזונה שלנו). שמעתי כבר כל מיני טיעונים בעד ונגד מזון מן החי, חלקם הגיוניים (כגון שמירה על הסביבה או אפילו טיעוני מוסר שקשה לי להסכים איתם אבל אני עדיין מבין את נקודת ההשקפה של האחר) וחלקם מטופשים עד כדי חוסר אמונה שעומד מולי מישהו שאשכרה השקיע מחשבה בטיעון הזה (“בתקופה הפליאוליתית אנשים צדו את האוכל שלהם, למה אתה לא צד אותו?” או “תיכף תגיד לי שאתה גם ישן במערה”). יש סיכוי שאנשי הפליאו עשו טעות שיווקית כשקראו לעצמם פליאו, בעיקר מאחר וחלק גדול מהקווים המנחים של התזונה הזו מבוססים על מדע. מדע שלא היה רלוונטי ולא היה ידוע בתקופה הפליאוליתית. אף אחד לא ידע שכשמטגנים תפוח אדמה בשמן עמוק העמילנים הופכים לאקרילאמידים, חומר שנמצא כפוגע באשכים, בריריות, במערכת העצבים ויש אפילו חשד שהוא מסרטן. אף אחד בתקופה הפליאוליתית ידע מה זה כולסטרול או שומן רב-רווי או אומגה 6. היום אנחנו יודעים, ואין שום סיבה שלא ננצל את העובדה שאנחנו יודעים על מנת לעשות לעצמנו חיים טובים יותר, לא?

ובכל זאת, לא תמיד מתחשק לי חביתה עם בייקון בארוחת הבוקר. לפעמים בא לי לקום לאט, ולאכול צלחת של יוגורט סמיך עם גרנולה. ואיך, איך אפשר גרנולה בלי מלא קוואקר ובלי מלא סוכר? אפשר, תתפלאו. אמנם זה לא נטול לגמרי פחמימות, אבל אף אחד לא אמר שפחמימות זה משהו שצריך להימנע ממנו, רק להגביל ולא להשתולל.

להמשיך לקרוא פינוקוקוס

לפני כמה שבועות החלטנו שבא לנו אוכל הודי. מאחר ואוכל אסייתי לא חסר כאן בסביבה, כל מה שנשאר לעשות זה לחפש בגוגל וב- Yelp (המקבילה האמריקאית ל- Rest), ולבחור מסעדה.

בחרנו במסעדה בעלת השם הבלתי אפשרי Ulavacharu, וכשנכנסנו פנימה היה נראה שצעדנו צעד אחד ממש לתוך מומביי (בומביי). אנחנו היינו הוורודים היחידים במסעדה, והשפה היחידה שנשמעה מסביב הייתה הודית. כמובן שזה מאוד מרגיע לראות הרבה אנשים שכנראה מבינים אינהרנטית באוכל הודי הרבה יותר טוב ממני במסעדה, ולמרות שהאוכל היה ממש מעולה שכחנו רק דבר אחד – הקיבה של האנשים האלה, בדומה לקוריאנים, עשויה ממספר שכבות של נירוסטה שביניהן יש נחושת. ההגדרה “Mild Spicy” אצלם היא על אוכל שהיה גורם לתימני שינק סחוג מאימא שלו להאדים ולבקש עוד שני קנקני מים על השולחן, שיהיה. ובדומה לאינסיטנדט שכבר היה לי במסעדה קוריאנית בקרסקיל אשר בניו ג’רסי, גם אני לקחתי מנה או שתיים שהיו גדולות בשתיים שלוש מידות על יכולת ספיגת החריף שלי, ואני מעריך את עצמי כמישהו שיכול להתמודד עם חריף לא רע בכלל. טו מייק א לונג סטורי שורט – גם במסעדה בניו ג’רסי וגם אצלנו בשכונה מצאתי את עצמי אדום, מזיע למוות, נוזל מהאף כאילו חטפתי אנגינה מיידית, שותה שלוקים ענקיים של מים ומנסה להיראות כאילו “עסקים כרגיל”, כשחצי מהמסעדה מסתכלת עלי ונקרעת מצחוק. האמת שאצל הקוריאנים זה היה הרבה יותר נקרעת מצחוק, פה זה חיוכים כאלה ואחרים, אבל עדיין, ההקשר זהה.

אחת המנות הכי טעימות במסעדה, והיא מנה שאני אוהב לנסות בכל מסעדה הודית שאני הולך אליה, היא מנה שנקראת Butter Chicken ובהודית Murgh Makhani, היא בעצם פיסות של עוף ברוטב כתום-זרחני וקרמי-קרמי. גם הרוטב וגם העוף עצמו במרקם רך וחמאתי, וכיפי לגמרי.

בתחילת ספטמבר חגגנו, שתחייה ואנוכי, עשרים שנות היכרות.

עשרים שנה אנחנו ביחד, ומעבר ליחסים שלנו שהלכו והתפתחו ונתיבי החיים שלנו שהלכו ונכרכו האחד בשני, דבר אחד לא השתנה. כמה מפתיע, שהדבר היחיד הזה הוא מאכל.

בדייט השלישי שלנו (אם אני לא טועה, מזכיר לכולם שאני גבר וכמה שזה מפתיע נשים, אני לא זוכר מה לבשתי בדייט הזה ומה היא לבשה ובאיזה בושם היא השתמשה ואם היא פתחה לי את הדלת של הבית שלה ביד ימין או בצד שמאל), מאחר וההורים שלה היו בחו”ל, החלטנו שבמקום לצאת נישאר אצלה בבית ואבשל לה ארוחת ערב. אני חושב שבאותו הערב נפל הפור ומאז אני שלה והיא שלי.

אחת מהמנות שהכנתי באותו ערב היא המנה שתיכף נדבר עליה, שהיא מנה פשוטה מאוד, עם בעצם שני מרכיבים בסך הכל (אם לא סופרים את התבלינים), אבל כמה שהיא פשוטה, ככה היא טעימה. בתקופה שהייתי נוסע לחו”ל ומשאיר אותה לבד בדירה הקטנטנה שלנו בתל אביב, הייתי מכין סיר ענק של המנה הזו בכדי שיהיה לה מה לאכול כל יום כשהיא חוזרת מהעבודה, וכשחזרתי הסיר היה ריק לגמרי, שטוף ומחכה לי על השיש שאכין עוד נאגלה.

הרבה דברים בחיי הנישואין שלנו הם כאלה – הנאות קטנות שהן רק שלנו, פינוקים קטנים שאנחנו מפנקים אחד את השני. אני מפנק את מלי לרוב באוכל או בשתייה. ומאחר ואנחנו כל כל הרבה זמן ביחד היא אפילו לא צריכה להגיד לי מה בא לה, אני לרוב יודע אם מתחשק לה סחלב חם ממש ממש עכשיו או שהיא רוצה שאכין משהו לארוחת הצהריים של מחר, או אפילו עכשיו. אחרי עשרים שנה, לא צריך לדבר, אבל כנראה שהדיבורים בינינו הם בדיוק מה שעושים את השנים האלה כל כך טובות.

בשבועות האחרונים הכנתי את המנה הזו כבר פעמיים, ונדרשתי להכין אותה כבר שוב. הפעם כבר לא רק על ידי זוגתי שתחייה אלא על ידי הילדים שטורפים את זה כשהם חוזרים מבית הספר…

אני גאה להציג בפניכם – קישואים באגוז מוסקט.