כשזוגתי שתחייה, מ' וש' היינו בדרך למסעדת "שקוף", ש' חיפש המלצות גולשים באינטרנט על המסעדה והקריא לנו אותן בקול. מאחר ואני כבר קראתי חלק מההמלצות, לא הייתי מופתע. מה אגיד לכם, יש לא מעט אנשים שלא אהבו את המסעדה, ומי שאהב, השתגע עליה. מי שלא אהב, שנא אותה לחלוטין. התחלנו להריץ באוטו בדיחות שווארמה, כלומר בדיחות על כך שמקסימום, אם נצא רעבים, תמיד אפשר לקפוץ לשווארמה החדשה של בינו בכדי לדפוק איזו מנה של שווארמה טורקית טובה.
אני מת על מסעדות כאלה. מסעדות שאין לגביהן קונצנזוס ושהביקורות האובייקטיביות עליהן מתחלקות כמעט שווה ושווה בין שני הקיצונים, אין סיכוי שהן לא מעניינות. כשקוראים את הביקורות לעומק, מבינים כמה שהמסעדה מיועדת לקהל יעד מאוד ברור ומאוד מסוים – המסעדה מיועדת לסוג האנשים שאוהבים לא רק לאכול אלא אוהבים גם את ההתנסות החדשה באוכל חדש, אוהבים את האוכל עצמו ולאו דווקא את תחושת המלאות (שלא לומר "להתפוצץ") אחרי מנה של סטייק מעולה במשקל כבד. המסעדה לא מיועדת לאלה שמגיעים למסעדה בשביל לאכול ותו לא. אחד הבלוגרים האהובים עלי, עמית אהרנסון, כתב בבלוג שלו "מדבר מהבטן" את הדברים הכל-כך מדוייקים הבאים:
שקוף תהיה כנראה מסוג המסעדות שאכילה בהן משולה לביקור במוזיאון לאמנות מודרנית או בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר – חוויה כלל חושית, מאתגרת, שממש לא מתאימה לכולם. האוכל כאן עלול להתגלות כמורכב, עדין ו"קטן" מדי עבור רוב האכלנים הישראלים, שרוצים, בסופו של דבר, מה שנקרא "מזון" (ושיפנקו אותם בעוד איזה ראשונה וקינוח). מחמאות והתפעלות יהיו בטוח, לצד טוקבקים נוסח "ישבתי שם שלוש שעות ויצאתי רעב", או "נתנו לי גלידה מארטישוק פחחח" יגיעו מן הסתם (וכמובן קושיית המחץ הקבועה של המטקבקים "אתם יודעים כמה מנות פלאפל אפשר לקנות בכסף הזה?").
(עמית אהרנסון, "מדבר מהבטן")
ארוחה בשקוף היא לא באמת ארוחה. ארוחה בשקוף היא חוויה של כל אחד מהחושים שלכם. יש (כנראה רבים) שיגידו שזה פלצני ויומרני ויקר וסתם, ויש כאלה, בעיקר אלה שיסכימו להוציא 200-300 יורו על ארוחת ערב במסעדת שני כוכבי מישלן, שיסכימו איתי לגבי הייחוד החוויתי של המקום הזה.
האוכל בשקוף הוא הכי מסובך שאפשר. שום דבר במסעדה הוא לא בדיוק מה שנראה לכם, וכשכבר נראה לכם שהבנתם על מה מדובר ומה יש לכם בצלחת, מגיע הביס הבא ומטלטל אתכם למקום אחר לגמרי. לגמרי.
אה, כן. אצל בינו לא ביקרנו הפעם. יצאנו שבעים לחלוטין.שבעים ומבסוטים עם חיוך של תינוק שהמתסטל מיניקה טובה של חלב אם חם ומתוק.
כמובן שהלכנו על "ארוחת הטעימות" במסעדה – כשמגיעים למסעדה עם יומרות כל כך גבוהות (במובן החיובי ביותר), הדרך הטובה ביותר לעמוד על קנקנו של השף היא לטעום את התפריט שהוא מחליט שיגרום לנו לחשוב שהוא מלך מלכי המלכים. ד"א, אפשר ללכת על ארוחת הטעימות רק כאשר כל יושבי השולחן הולכים עליה, ולא היה קשה לשכנע את יושבי השולחן ללכת עליה.
מנת הפתיחה נראית ככה:
