על מירב כבר סיפרתי לכם לפני לפני שנתיים. מירב ואני עבדנו ביחד די הרבה זמן, חלק מהזמן חלקנו את אותו משרד. עד היום, שש שנים אחרי שעזבתי את החברה שמירב עדיין עובדת בה (והתקדמה אחושלוקי שם), אנחנו נפגשים פעם בכמה זמן ומקשקשים על החיים שלנו, על העבודה, על הצרות ועל הצדדים הטובים של החיים שלנו.
לרוב אנחנו מקיימים את הפגישות שלנו באמצע היום, חוטפים ארוחת צהריים מהירה לרוב כשאני יוצא מפגישה באיזור המשרד שלה. בפעמיים האחרונות, בעיקר בגלל חוסר זמן באמצע היום (ואולי גם בגלל שהבנו שמאחר ואנחנו נפגשים פעם בחודש-חודשיים אי אפשר להתעדכן אחד מהשני ב- 45 דקות באמצע היום…), יצא לנו ללכת למסעדות "שוות".
בפעם האחרונה החלטנו שהולכים ל-"אברקסס צפון" של אייל שני ושחר סגל. רק אייל שני יכול לחשוב על מסעדה שקוראים לה אברקסס (איזו מילה מהמיתולוגיה היוונית) ולהוסיף לה את המילה צפון בכדי שזה יישמע משהו יותר "ארצי" ואמיתי. מתברר שהבר "אברקסס" בלילינבלום קיים כבר 15 שנה, ובכדי לבדל אותו, קרא לו אייל שני "אברקסס צפון", ועדיין אלוהים יודע למה לקרוא למסעדה בשם זהה לבר(ותודה לאריאלה כ. ע. ולאתי ל. שלימדו אותי משהו בהילכות ברים תל-אביבים). כאדם וכפרסונה, אני לא ממש סובל את אייל שני. יש שתי אופציות – האחת שהוא דפוק, ואז אין לי שום סיבה לסמפט אותו, והשניה היא שהוא עושה את עצמו, ואז אין לי שום סיבה לסמפט אותו.
נתחיל מהסוף? אחלה אוכל, אחלה אווירה, קצת פלצני, קצת מתחכם מדי ומנסה מדי, אבל אחלה אוכל ולא יקר כמו שהייתם מצפים ממסעדה שמגישה "פניני סלק" או "עלי מנגולד נמסים לתוך עצמם" (250 לשני אנשים, בלי יין ובלי שתייה). יש למסעדה בעיה רצינית של תיזמון המנות, אבל כשהמנות מגיעות הן כל כך טעימות, שאתם כבר שוכחים שחיכיתם להן קצת יותר זמן ממה שנראה לכם הגיוני.
החוויה באברקסס מתחילה כשמתקשרים להזמין מקום. במקום שאחת מהאחמ"שיות תקליט בקול צרוד סיגריות איזה תפריט, אייל שני הקליט תפריט שהטקסט שלו דומה ל-"אם תלחצו 1, תוכלו להזמין מקום במסעדה. אם תלחצו 2, תקבלו את רונית". הקשתי 2, השארתי פרטים וכתובת, אני מקווה שרונית כבר בדואר.
ברגע שמגיעים למסעדה מבינים שהמוטיב המרכזי כאן הוא "שונה". בכל זאת, מסעדה של אייל שני, ברור שלא יהיה כאן משהו סטנדרטי. עם כל חוסר הסימפטיה שלי לאיש (או לפחות למה שהוא משחק), אני מעריך אותו מאוד כאיש מקצוע. יש לאיש מה שקרוי "יד" – הוא יודע לחבר טעמים, ליצור מנות באמת מופלאות.
המוטיב השני השולט במסעדה הוא נייר. הם באמת לא שמעו על יערות הגשם שנגמרים לנו מתחת לידיים, כמות המופעים של נייר שם היא מדהימה – על השולחנות מפות נייר, חלק מהמנות מגיעות בתוך נייר. חאליק. קצת מופרע מדי. לדעתי לפחות.
ואז מגיע התפריט. בואו נדבר על תפריט היין קודם כל. יינות טובים. ייצוג כמעט הולם ליינות ישראליים. אבל התפריט הוא… באנגלית. שנינו קיבלנו תפריטים באנגלית, ויש לי הרשה שתרבות היין בארץ היא כזו שלא רק תיירים שותים שם יין. בקיצור, מתפריט היין עולה קצת ריח של פלצנות.
אבל אז מתחילים לקרוא את התפריט של האוכל. דף A4 שהודפס במדפסת צבעונית. נשבע לכם שהפעם האחרונה שקראתי משהו כזה הייתה לפני הבגרות בספרות. ביאליק זה היה אם אני לא טועה. משהו מתחום הפרוזה.