דיר בו-לוק-לאק שלא ירעד לך הבשר

אם אתם כאן כבר מספיק זמן, אז אתם כבר יודעים כמה אני אוהב אוכל אסייתי. אני תמיד מתפלא מחדש כמה יש קשר בין אוכל שמגיע מאותה יבשת או אזור, אבל במקביל לדמיון – כל מדינה לקחה ותרגמה את חומרי הגלם בצורה קצת שונה. לפעמים זה השילוב, לפעמים זו הטכניקה, לפעמים זה תבלין שבמקום אחד משתמשים בו ובמקום אחר לא, ולפעמים זה תבלין שבשני המקומות משתמשים בו אבל בצורה שונה.

ובכל זאת, אנחנו לפעמים עושים עוול לסוגים שונים של אוכל וקוראים לכולם “אוכל אסייתי” – נכון, גם יפן וגם הודו וגם תאילנד וגם ווייטנאם נמצאות כולן באסיה, אבל מנעד הטעמים ושימוש בחומרי הגלם בין, לדוגמה, יפן והודו הוא כל כך שונה שכמעט בלתי אפשרי לחבר בין שני המטבחים האלה.  מצד שני, כשאוכלים אוכל תאילנדי, לדוגמה, קל מאוד לראות את היחסים בין המטבח התאילנדי למטבח הווייטנאמי. בכל זאת, כששכנות מבקשות כוס קמח אחת מהשנייה (או במקרה הזה, נאם-פלה או משהו דומה), קשה למנוע מהשפעות המטבח האחד שלא להיכנס למטבח השני…

לאוכל הווייטנאמי נחשפתי לפני יחסית לא הרבה שנים – חבר שגר בארה”ב הציע שנלך לארוחת ערב בפאלו אלטו, במסעדה מצויינת שנקראת תמרין – Tamarine, שלפי השם שלה הייתי בטוח שהיא דווקא מסעדה מאזורינו, פרסית, אולי אפילו “ים תיכונית” הארד-קור. מכאן לשם, הארוחה הייתה באמת מצויינת, ולמרות שלאחר שלמדתי קצת את המטבח הווייטנאמי גיליתי שהיא מסעדה מאוד מפונפנת ומעדנת מאוד את האוכל שהיא מגישה יחסית למקור, היא מייצגת מעולה את שילובי הטעמים של המטבח הווייטנאמי. בהמשך נחשפתי לאוכל הזה גם בישראל וגם במסעדה מצויינת אחרת בארה”ב, ה- Slanted Door המפורסמת ב- Ferry Building ב- Fisherman’s Wharf.

אחת המנות שמופיעה בתפריט של כל מסעדה ווייטנאמית (שהיא לא מטבח פו) שמכבדת את עצמה היא “בו לוק לאק” (bo luc lac). בווייטנאמית ל-“לוק לאק” ישנן שתי משמעויות – האחת היא “קוביה” (כשם עצם) ו-“רועד” (כפועל). אז כמו שאתם יכולים להניח, מדובר במנה של קוביות בשר קטנות, אבל כשתרגמו את שם המנה לאנגלית הפכו אותה ל- “shaking beef”, והוסיפו איזו אגדה אורבנית שהבשר במנה הזו כל כך רך שהוא רועד על הצלחת.

2016-01-15 21.24.15

סוד הטעם

במסעדת הבשר הכי אהובה עלי, לימוזין, הוגשה פעם, "בעונה" (כלומר בחורף), קדירת בשר שהייתה מין סוג של קסם. שום דבר מיוחד בעצם, קדירת בשר שהוגשה במעין מיני פויקה עם מצקת ששימשה למלא עוד ועוד את הצלחת. באמת ששום דבר מיוחד – בשר, קצת ירקות, וספק רוטב-ספק מרק עם טעם שמעולם לא הצלחתי לחקות אותו. סוג של קסם. משהו מתקתק, קצת מזכיר רוטב ברביקיו אבל בכלל לא רוטב ברביקיו, קצת מעושן, עגול, מלוח, מתוק. משהו שאין לי מושג איך מגיעים אליו. אה כן. והיה לזה גם טעם מוזר.

לא מוזר לא טעים, אלא מוזר טעים מאוד, אבל שקשה לשים עליו את האצבע.

אף פעם לא ביקשתי את המתכון שלהם. לא יודע למה. פשוט לא ביקשתי למרות שאני מכיר את רמי הבעלים לא רע, ודני, שהוא הקצב האישי שלי (טוב, לא רק שלי, אבל גם) בטח שלא היה שומר על הסוד.

ובכל זאת, אף פעם לא ביקשתי.

אני לא זוכר האמת מאיפה בסוף השגתי את המתכון, אבל מכאן לשם הפכתי את אחד ממתכוני הקדירה שלי לכזה שעושה שימוש בתיבול המיוחד שלהם. כמו המנה שלפניכם.

לפני כמה שבתות הבן הקטן שלי התחרה בטורניר כדור-מים, וכבר ידענו שכדאי שארוחת הצהריים תהיה קלילה, מה שאומר שנחזור הביתה מהטורניר רעבים עד כדי שנאכל אחד לשני את הראש בדרך חזרה הביתה ב- "אני מת מרעב" – בעיקר השחקן המהולל, שהרי ידוע שאי אפשר לרזות משחיה כי היא גורמת לך לאכול כמו לוויתן, לא?. לא הרבה לפני שעזבנו לטורניר, התבשיל המדהים הזה הונח על הכיריים עוד לפני שיצאנו, על אש נמוכה-נמוכה, וכשחזרנו – אליפות העולם למרחקים ארוכים. והרי כולכם כבר יודעים שמקדירת בשר שיושבת על האש שלוש שעות יכול לצאת רק טוב.

עוד אחת מסגנון ה-"הכל בסיר", אתם יכולים לקבוע כמה ירקות אתם שמים, כמה תפוחי אדמה, כמה בשר, ובסוף מקבלים ארוחה אחת לכולם בסיר אחד. מעבר לתיבול המיוחד שנותן טעם קרמלי מיוחד מאוד לרוטב, גם העובדה שחלק מהירקות (הקישואים, הדלעת, הבטטה ותפוחי האדמה) מבלים יחסית מעט מאוד מספקת עוד ממד של רעננות לתבשיל הזה והופכת אותו למשהו שאפשר לאכול (גם) בשבת קיצית מאוד.

20130216_192928

הלו, יש פה מיסו?

כשאני מתכנן להכין מנה, אני לרוב כבר מתכנן את הפוסט – מה אני אכתוב, מה יהיה סיפור המסגרת, מה תהיה הכותרת… הפעם ידעתי באמת מה אני אכתוב, ומה, ואיך. המון זמן שאני רוצה להכין את המנה הזו – מנה של סלמון במיסו, שמבוססת על מתכון של השף ניצן רז מ-"סושי סמבה" שפורסם ב- YNET. סיפור המסגרת שהייתי בטוח שאני אכתוב עליו, הוא המיסו ולאו דווקא הסלמון. מיסו הוא אחד מחומרי הגלם הבסיסיים בעולם הבישול היפני, שמשמש כתבלין לכל דבר. אנחנו מכירים את המיסו בעיקר מ-"מרק מיסו", אבל יש עוד הרבה מעבר לכך. יום אחד אספר לכם על הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם מרק המיסו (באי שכוח-אל שנקרא סאייפן, אחד מאיי קבוצת מיקרונזיה), אבל אני אקצר ואגיד לכם שפעם מרק מיסו היה מבחינתי "מרק עם טעם נוראי של ים", והיום – הוא אחד המרקים שאני יותר אוהב. כמו שאמרתי, נורא רציתי להכין את המנה הזו, אבל עוד לא הייתה לי הסיבה.

ארוחת הסילבסטר שכבר דיברנו עליה בפוסט של מרק הערמונים והארטישוק הירושלמי הייתה הזדמנות כזו, אבל במהלך הכנת המנה הבנתי פתאום שהתוכן של הפוסט הולך להשתנות מקצה לקצה. המיסו כבר לא היה הכוכב של המנה, אלא דג הסלמון.

מ', שאירחה את הארוחה, סיפרה לי לפני כמה זמן על חנות דגים בטבעון בשם "שלדג". מאחר ואני לא חובב דגים יותר מדי, לא היה לי יותר מדי מה לעשות עם המידע הזה, אבל כשהתחלנו לתכנן את התפריט לארוחה והבנו שאנחנו מכינים סלמון. מ' הודיעה לי חגיגית שהיא הולכת להזמין "סלמון טרי" משלדג. "הם מביאים סלמון טרי ישירות מנורווגיה". וואו. סלמון טרי מנורווגיה. וואו. הרי אני קונה בעיקר דגים טריים, אפילו את הסלמון אני קונה טרי בדוכן הדגים בסופר (עוד לפני שערוריית דלידג). כמה כבר "סלמון טרי ישירות מנורווגיה" יכול להיות שונה? כשקיבלתי לידיים את חומר הגלם והתחלתי לעבוד איתו, הבנתי שזה לא "וואו", אלא גם "לא יאומן", ו-"מדהים", ו-"איך לא הכנתי משהו כזה בחיים?".

image018

לא, לא מדובר פה בעריכה גרפית של התמונה – זה הצבע של סלמון אמיתי. תשכחו כל מה שאתם יודעים על סלמון. תשכחו מצבע וורוד דלוח-אפרפר. מתברר שסלמון טרי הוא בצבע כתום עמוק כהה. אני מנסה כבר 3 דקות למצוא משהו עם צבע דומה, ולא ממש מצליח, אבל דבר אחד אני חייב להגיד – זה לא מזכיר שום דבר שאי פעם ראיתם, לא בצורה, לא במרקם, ובטח שלא בטעם. זה הזמן לחשוף שהיינו קצת "קצרים" בכמות של הסלמון, ולמרות זאת במהלך החיתוך לא הצלחתי להימנע מלחתוך לי פרוסות דקיקות דקיקות ולנשנש אותן כשהן נאות לחלוטין, ממש סשימי ברגע…

להמשיך לקרוא הלו, יש פה מיסו?