פיתות תימניות של אשכנזיפת

עקרון ״האקדח של צ׳כוב״ או ״הרובה של צ׳כוב (מתנצל מראש בפני מירי רגב), טוען ש-״אקדח שיופיע במערכה הראשונה, חייב לירות עד סוף המערכה השלישית״. בדומה, פיתה תוצרת בית שהופיעה ליד סביח בפוסט על חומוס, צריכה להופיע בפוסט עד לסוף, לא יודע, החודש שבו הופיע הפוסט, מספיק טוב?

כשהכנתי את החומוס, חשבתי לקפוץ ל- ״פלאפל סטופ״, אותו מקום עלייה לרגל של ישראלים (והאמת, בגלל הפלאפל המצויין, הרבה יותר עלייה לרגל של הודים צמחוניים שמתים על המנה הזו) בכדי לקנות 10 פיתות. אבל אז, נזכרתי שהצדיק טל סורסקי מהבלוג ״מה יש לאכול״ פרסם מתכון לפיתות לא מזמן. אבל כשהסתכלתי על המתכון שלו, נזכרתי בפיתות של אמא שלי ז״ל, שהייתה מכינה בסיר אלומיניום עם ספירלה במכסה שלו, אחת אחת אם אני לא טועה ונזכרתי במשהו שהיה קורה לא מעט אצלנו בשכונה ברחובות.

אתם מבינים, אמא שלי זכרונה לברכה, נולדה וגדלה בפולין. מה זה פולין – בעיר בשם זמושץ׳ – שלא כמו וורשה שהיא קלה להגייה ואפילו היום עיר יפהפייה (לא הייתי עדיין), זמושץ׳ היא עיר שאי אפשר אפילו לבטא את שמה (נסו להגיד את זה עם אוכל בפה) ולפי מה ששמעתי, היא מכוערת ותעשייתית עד אינסוף. אבל עדיין, ברחובות, בה היו לא מעט תימנים, המטבח של אמא שלי היה מקום אליו היו מגיעות התימניות בכדי ללמוד ממנה טריקים – הטריק שלה לג׳חנון, הטריק שלה לעוף בגריל ולעניינו – הטריק שלה לפיתות עבות, אווריריות ורכות, מה שקרוי במאפיות ברחובות ״פיתות תימניות״.

אז שנלמד אתכם לעשות כאלה? יאללה, אני, יובל שחורי, שהשכנה שלו רעות התימניה הייתה קוראת לו ״יא אשכנזיפת״, אלמד אתכם להכין פיתות תימניות.

ולמי מכם שיש פחד משמרים (היי דרינה) – בחייכם, זה המתכון הכי קל שיש בעולם, ועוד שילבתי בו טריקים שלמדתי מהחצי-אשכנזיפת שכבר הזכרתי למעלה, שהופכים את ההכנה לממש ממש ממש קלילה – והתוצאה, בטח אם אין לכם איזו מאפיית פיתות תימניות ליד הבית ובטח ובוודאי אם אתם לא גרים בארץ – שווה את זה לגמרי.

להמשיך לקרוא פיתות תימניות של אשכנזיפת

חומוס (ל)ישראלי(ם שמתגעגעים)

לפני מספר שבועות התפרסמה בקבוצת פייסבוק של ישראלים ברילוקיישן שאלה לגבי האוכל בישראל – האם רק אנחנו מתגעגעים אליו בכזו ערגה או שהוא באמת כזה טעים. עשרות אורחים מחו״ל שאירחתי בארץ בזמן שגרתי בישראל, וכאלה שאני עדיין מארח במהלך ביקורים בארץ ואפילו כאלה שאני ממליץ להם על מקומות ללכת לאכול בהם לפני ביקור – כולם מוכיחים את העובדה שבאמת, באמת כשזה נוגע לאוכל (ולא רק), יש לנו ארץ נהדרת.

לא מעט אמריקאיים שעובדים איתי שואלים אותי תמיד מה סוד החומוס שאכלו בישראל ולמה כאן כשהם מכינים חומוס זה יוצא להם הרבה פחות טוב. השאלה הראשונה שלי, שלרוב נענית בתשובה חיובית, היא משהו כמו ״נכון שהכנת מחומוס מקופסה? עם טחינה אורגנית מלאה שקנית בהול-פודס?״. לרוב אני מצ׳פר אותם בשקית גרגרי חומוס ובקופסה קטנה של חומוס ״אל ארז״ שאני קונה אצלנו במכולת, יחד עם הוראות הכנה. עד עכשיו לא היו תלונות…

במקביל, בקבוצת וואטסאפ שאני חבר בה, של המנטורים שמתנדבים בארגון IAC בתכנית ״איתנים״ (תכנית יזמות לנוער) שבה אני מתנדב, הצליחה מנהלת התכניות בארגון להביא כמות יפה של אוהבי אוכל ובישול, ואנחנו בעיקר מעצבנים האחד את השני עם תמונות של אוכל שאנחנו נורא רוצים, אבל אנחנו רחוקים אחד מהשני – אחד גר באריזונה, האחד קולורדו, אחת בניו יורק, אחת בניו ג׳רזי ואחד, עורך דין חתיך מניו יורק, שולח לנו תמונות של אוכל מישראל (בעיקר של הטירוף שהולך ב- ״פיטמאסטר״, מסעדת בשרים מעושנים שפתחו חברים שלי בפתח תקווה. כן, פתח תקווה – יש מקום כזה, ואחרי שתצליחו להזמין מקום לפיטמאסטר, תוכלו לראות את זה במו עיניכם).

אחד החברים הוא חומוסאי וותיק שאישתו, לא עלינו, מוציאה מהתנור שלה מאפים שגרמו לי כבר פעמיים להחליף מסך באייפון מהריור. ממש כמו ״גברת קרש ומר מערוך״, או ״הוא גיטרה והיא כינור״ – היא אופה פיתות והוא מכין חומוס. ולא רק שהוא מכין חומוס, אז הוא גם שולח לקבוצה תמונות.

אז לא רק שנמאס לי מלאכול סרטים מהתמונות של החומוס שלו, החלטתי לעשות מה שבפוקר נקרא ״אני רואה את החומוס והפיתות שלך ומעלה בחצילים מטוגנים וביצה קשה״.

ובכן, גבירותי ורבותי, סביח, לא אצל עובד בגבעתיים, אלא בק״ק סאניווייל אשר בקליפורניה, אבל בסגנון ״מפורק״ (או deconstructed באנגלית) – במקום להכניס את הכל לתוך הפיתה, החלקים מונחים על הצלחת האישית וכל אחד יכול לבחור אם הוא רוצה להשתמש בפיתה או במזלג לאכול מה.

להמשיך לקרוא חומוס (ל)ישראלי(ם שמתגעגעים)

"קנטטה לשווארמה"

היום קמתי ב- 5:15.

אני אמנם טיפוס של בוקר, אבל אני גם אוהב לישון. כל סיבה לצאת מהמיטה לפני 7:00 או 6:30 נתפסת אצלי כעונש. עשיתי משהו ממש רע, בגילגול הזה או לפניו, והנה העונש שלי מגיע. אבל היום אירחנו חברים לארוחת צהריים וכחלק מהארוחה עישנתי כמה נתחים שדורשים עישון ארוך יחסית (6 שעות), אז חשבון פשוט – צריך להתחיל לעשן בסביבות 6:00-6:30 כדי שהנתחים יהיו מוכנים בזמן.

אחת המנות שהגשתי היום בכלל התחילה את ההכנה שלה אתמול. המנה הזו בכלל הייתה אמורה להיות משהו שונה לגמרי – רציתי למלא שוק טלה שלמה בבשר טחון. ובגלל פוסט של אחד האנשים שאני הכי אוהב לקרוא את הפוסטים שלו בפייסבוק – דן הולנדר, המנה הזו השתנתה לגמרי. דן פרסם פוסט בקבוצה שאני חבר בה – ״סודות המעשנה והסו-וויד״, על רולדה שהוא הכין – פרוסות דקיקות של פיקאנייה (שפיץ׳ צ׳אך) שעוטפות בשר מתובל. התשוקה שבה דן מדבר על אוכל ועל בשר שובה אותי כל פעם מחדש, וגם הפעם, שבתה אותי לגמרי בכדי שאשנה את המנה שתכננתי להכין. אז במקום ״סתם״ שוק טלה ממולאת בבשר, החלטתי לפרוס את השוק לפרוסות דקות, להניח אותן כמו רעפים כך שאצור יריעה של בשר, שאותה אמלא בבשר ואגלגל.

בסיכומו של דבר שילוב הטעמים של טלה ובשר טחון הזכיר לי את ה-״דונר״ (Doner Kebab) הטורקי – השווארמה הטורקית שעשוייה מפרוסות של בשר וביניהן בשר טחון. אז החלטתי לקחת את כל המנה לכיוון של שווארמה – מצד אחד הרולדה עם תיבול מזרחי ומעט תבלין שווארמה, אליה גם שידכתי נתחי פרגיות שתובלו בתבלין שווארמה.

אם היינו בשנות השמונים, הדבר הזה היה נקרא ״דואט״, עם טחיגורט ועמבגורט
להמשיך לקרוא "קנטטה לשווארמה"

כמה טוב שבא(ו) הביתה

בתחילת דצמבר הגיע הבן הבכור שלי לביקור חטוף בארה״ב במהלך חופשה מהמכינה שבה הוא לומד. הצלחנו לשמור את עובדת הגעתו בסוד מהבן הצעיר בכדי להפתיע אותו (מה שעבד מצויין כפי שאפשר לראות באינסטגרם שלי) אבל האתגר האמיתי היה שאנחנו ידענו… במשך שבועות הסתובבתי חסר סבלנות, מתי הוא כבר יגיע… יום לפני ההגעה כבר לא הצלחתי לסבול את עצמי, הסתכלתי כל עשרים דקות באתר שנקרא FlightAware בכדי לראות איפה המטוס שלו… למה הוא טס כל כך לאט, מתי הוא כבר יגיע… אוף. ה-״תכשיט״ נחת בבוקר שבת בנמל התעופה בסן פרנסיסקו וסוף סוף חיבקתי אותו… חיבוק ארוך, ממש ארוך, כזה שרק הורה שלא חיבק את הילד/ה שלו הרבה זמן יכול להבין כמה הוא משמעותי. פתאום הבנתי שבכל ארבעת החודשים שבהם הוא לא היה בבית הרגשתי שונה, פתאום הרגשתי אחרת, הרגשתי כאילו הלב שלי שלם – החתיכה החסרה של הלב שלי הגיעה הביתה.

השיר הבא התנגן לי בראש במשך כל עשרת ימי הביקור… כמה טוב שהוא בא הביתה.

הוא בא, ואני הכנתי באו. עם פולד מיט, הכוונה

היה ברור לי שחלק לא קטן מהביקור יסוב סביב אוכל – ומבחינתי, כמה שיותר אוכל ביתי יותר טוב, וכמה שיותר לטעון לו את מצברי החלבונים והויטמנים עוד יותר טוב –  וקניתי לי כמות יפה של בשרים בלי אפילו לדעת מה אני אכין. קצת סטייקים, כמות יפה של שפונדרה, תיכף נראה מה עושים עם זה.

תשמעו, לפני שאני ממשיך אני רוצה להתוודות על משהו – יש מין הסכם לא כתוב כזה בין בלוגר לבין קוראיו שאיפה שהוא במהלך הפוסט או בסופו תהיה תמונה של התוצר הסופי. זה הזמן להודות בזה שמעומק ההתרגשות ומהעובדה שכולם היו מתים מרעב, הספקתי לצלם את מושא הארוחה שלב אחד לפני שהפך להיות ״מנה״ מגמורה ומצולחתת, ולא באמת בשלב שבו הוא הפך להיות ״מנה״, ולכן – תצטרכו להאמין לי שבסוף הדברים האלה מתחברים למשהו די מדהים…

הכי קרוב למנה המוכנה שתראו
להמשיך לקרוא כמה טוב שבא(ו) הביתה