פנקייק, הגרסה ההולנדית

לפני שהפוסט מתחיל – אי אפשר להתעלם ממה שהיה כאן בשבוע האחרון. מבלי להיכנס למילה אחת של פוליטיקה – אני מקווה שתושבי הדרום יחזרו כמה שיותר מהר לשגרה. מגיע להם. אני מקדיש את הפוסט הזה לתומר, בשלן הבירה הטוב ביותר אצלנו במשפחה נכון לעכשיו, שהוא גם אחיין שלי וגם גר בבאר-שבע וגם סטודנט וגם מטפל בשוש, כלב הפודל המשפחתי הכי סמרטוט-רצפה והכי זקן שאני מכיר.

ד"ש ושקט ושלווה גם למורן השוקולייטרית, ולהילה קצינת הת"ש הגדודית שלי במילואים, ולפסח הרס"פ שלי ולעדי המהממת, ולכל מי שאני מכיר שהיה בשבוע האחרון תחת איום הקסאם, הגראד, הפאג'ר ורוני דניאל.

אחד הפוסטים הראשונים שהופיע בבלוג הזה היה מסורת של שבת, ודיבר על הפנקייק המסורתי של שבת בבוקר אצלנו. מדי פעם אילצו אותי לרענן ולחדש, אבל בסופו של יום, או בעצם בבוקרו של יום שבת, לרוב היה פנקייק.

בזמן האחרון שוב ישנן רוחות מלחמה בבית, בלי קשר למה שהיה בדרום (מזכיר לכם שאנחנו גרים ביקנעם), והעם (כלומר, הילדים) התחילו להתמרד ולהגיד שנמאס להם מהפנקייק. נמאס לכם מהפנקייק? אז נכין לכם פנקייק הולנדי.

פנקייק הולנדי, או בשמו המלא "פנקייק תינוקות הולנדי" (Dutch Baby Pancakes) הוא פנקייק שמכינים על האש או בתנור, והרעיון הוא טיגון/אפייה ארוכים יחסית, כשבמקום להכין מנות אישיות מכינים מעין פנקייק אחד ענק ואח"כ חותכים אותו לרבעים או צורות דומות. להבדיל מפנקייק רגיל שהוא לרוב אוורירי מאוד, פנקייק הולנדי הוא הרבה יותר "כבד" ועבה, ובאמת מרגיש כמו Pan-Cake, מעין עוגה בחושה וכיפית. בכלל, הפנקייק הזה בועט בכל מוסכמת פנקייק שיש – הבלילה שלו דלילה מאוד, כמעט מזכירה בלילה של חביתיות, ומכינים אותה תוך כדי ערבול רציני שתפקידו דווקא לפתח את רשת הגלוטן בבלילה בכדי לקבל מרקם קצת יותר כבד.

את הפנקייק ההולנדי נהוג להגיש עם אבקת סוכר (ולפעמים עם שפריץ קטנצ'יק של לימון) או אפילו סוכר רגיל. אפשר, ואפילו מומלץ, לאכול אותו עם רוטב מייפל, ריבה, חמאה, נוטלה… כל דבר שנראה לכם שיתאים לפנקייק רגיל.

DSC04203

יאללה, תכינו לעצמכם את התענוג הזה בשבת, תגידו לילדים "חודֶה מורחֶן" (שזה בוקר טוב בהולנדית) וגם "אַחְטְ און טאָחְטָאחְ" (שזה "שמונים ושמונה" בהולנדית, רק בשביל האווירה), ותתפנקו. אחרי השבוע הנוראי שהמדינה שלנו עברה, מגיע לנו.

עוד כמה שבועות

את השבוע האחרון ביליתי בבית אחרי התרסקות קטנה שהיא נחלתם של (כמעט) כל רוכבי אופני השטח. במהלך"חוצה גולן" – רכיבת אופניים שבה גומעים כמעט 120 ק"מבמהלך סופשבוע אחד, שניה של חוסר תשומת לב, או אולי הייתה זו משיכה מאוחרת מדי של הכידון בכדי להתחמק מקוליס (חריץ קרקע)- והדבר הבא שאני זוכר הוא מכה חזקה מאוד בראש, בלאק-אאוט של שנייה-שתיים, ומיד כמה רוכבים שנעצרו לידי לשאול אם צריך עזרה, עזרו להתיישב לאט, לעמוד לאט, לנקות את פצע השפשוף המכוער ביד ימין ואפילו אחד מהם, וטרינר במקצועו, תרם משחה אנטיביוטית לוודא שחיידקי רמת הגולן לא ימצאו להם דיור קבע אצלי ביד. לאחר כמה דקות של התאוששות, המשכתי לרכב עם כאב קל מאוד ביד וקצת בראש, כשאני כל הזמן בודק אם יש לי איזו בחילה או איזו סחרחורת קלה שיכולים להצביע על זעזוע מוח. כלום. הכל בסדר, היד קצת מציקה אבל לא נורא. כמעט כבר בסוף המסלול, בירידה מדהימה, מהירה ומעט טכנית (כלומר, שדורשת גם טכניקה ולא רק פידול מהיר) מאיזור מעלה גמלא מעל הכנרת עד לאיזור נחל הזאכי, היד כבר החלה להציק קצת יותר, והרשיתי לעצמי לרדת מהאופניים באיזורים שדרשו קצת יותר "עבודת ידיים" בכדי לא לגרום נזק. בסך הכל, אחרי הנפילה, רכבתי בערך 28 ק"מ עם כאב גבה גלי קל עד נסבל. כשהגעתי לפארק הירדן, נקודת הסיום, אחרי הרגשת הניצחון המדהימה של לעבור כ- 120 ק"מ עם המון עליות וירידות (מעולם לא רכבתי כל כך הרבה), ירדה כנראה רמת האדרנלין בדם לרמה הנורמלית שלה, והגוף שלי אותת לי בצורה ברורה שזהו, את היד הזאת אתה כבר לא מזיז. היום הסתיים בחדר המיון הנוראי עם רופאים נוראיים בבית חולים נוראי בחיפה, שבקושי הסתכלו עלי והיה נראה שאני מאוד מפריע להם בחדר שלהם, עם משככי כאבים, זריקת טטנוס ומתלה לצוואר. למזלי לא באמת קרה כלום כנראה חוץ מכאבים די חזקים (שלא ממש נותנים לי לישון) אבל נותנים לי לפחות להצליח לתפקד במשך היום, כך שבמהלך השבוע האחרון עבדתי מהבית בלי להשתגע מחוסר מעש.

כמעט שכחתי בגלל השבוע הנוראי הזה, ולא יודע אם אתם שמתם לב, אבל אוטוטו כבר שבועות. בתחום שאני נמצא בו, לכל מוצר ישנה רשימת תכונות ולעיתים הרשימה הזו לא מספיקה ללקוח מסויים. לפעמים מתחרה משכנע אותו שהוא "חייב" תכונה כזו או אחרת, לפעמים הוא קרא על זה באינטרנט, לפעמים זה משהו שהוא התרגל אליו ולפעמים כמובן זה משהו שהוא באמת צריך. ישנה מעין בדיחה על יצרן שהיה מבטיח שבדיוק מכינים את הפיצ'ר הזה בסגנון "הפיצ'ר הזה יהיה עוד כמה שבועות". אחרי חודשיים-שלושה-ארבעה שואל הלקוח איפה הפיצ'ר, ואז אומרים לו – "מה  ז'תומרת? אמרתי לך – עוד כמה שבועות. לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, לא זה שאחריו, אלא זה שאחרי אחרי אחריו".

במשך כל שנות הבלוג הצלחתי מעט מאוד פעמים להוציא אוכל של חג מספיק זמן לפני החג עצמו, ואם אני לא טועה, כהכנה לחג השבועות הצלחתי להוציא פוסט רק פעמיים – עוגת גבינה עדינה ומדהימה ומעין כנאפה עם ריקוטה ודבש. בכל פעם אני מבטיח לעצמי, בדיוק כמו בדאחקה למעלה, "בשבועות הבא", ולא ממש עומד בזה. הפעם – אני מצליח להוציא פוסט, ולא רק מצליח, אלא מספיק זמן לפני כדי שתוכלו להתכונן נפשית וגופנית לחג שהמנהג בו הוא לאכול כמה שפחות בשר. זה אומר שיש לכם בערך שבוע לאכול מספיק בשר, כדוגמת זה או אחד מאלה.

ובכל זאת, בכדי שיהיה לנו נחמד בערב החג, בין אם אתם מאלה שמקפידים על מאכלי גבינה בלבד ובין אם אתם מאלה שבכדי שיהיה נעים בבטן אחרי כמה שרימפסים ואיזה על-האש (בכל זאת, חג)  – הנה מעין שטרודל, ממולא בגבינה ודובדבנים, עם מעט סירופ דובדבנים למעלה, שיהיה נעים וחג שמח ויופי ואחלה, וכל זה בלי טירוף של קלוריות אלא משהו סביר לחלוטין. העוגה הזו הייתה דווקא הקינוח שלי לארוחת חג העצמאות האחרונה, אבל כמובן שאין חג שיותר מתאים לה מחג השבועות.

IMG-20120426-00145

טעם של שבת ילדות

ביום חמישי בשבוע שעבר חזרתי ב- 5 בבוקר משהות של שבוע ימים בחו"ל (מהעבודה). תיכף אני אספר לכם מאיפה חזרתי ולמה ואיך ולמה זה מציין נקודה גבוהה מאוד בקריירה שלי עד היום, אבל לפני זה אני רוצה לספר לכם מה עשיתי איך שהגעתי הביתה. במהלך השהות שלי בחו"ל סיפר לי הבן הקטן שלי באחת משיחות הטלפון שיש להם "יום המשפחה" ביום חמישי אחה"צ בבית הספר, וכל ילד צריך להביא מאכל שאוכלים בבית.

"אבא, אני רוצה להביא קוגל", אמר לי אסף, "כמו שפעם גם הכנת לאייל ליום מאכלי עמים בכיתה שלו". ואני, אני התמוגגתי. קוגל מבחינתי זה באמת אחד מטעמי הילדות שלי, אמא שלי הייתה מכינה קוגלים מדהימים בסיר פלא שהאמת נמצא היום אצלי, ובשבתות שהיו חמים מדי לחמין, לפעמים היה קוגל אטריות משגע לנו את האף עד שהיה מגיע הבוקר.

בקיצור, איך שנחתתי בבית מנמל התעופה, מיד אחרי טקס פתיחת המתנות, הכנתי קוגל ששיגע לי את האף במשך כמה שעות, וכשהסיר חזר ריק כמעט לחלוטין, ידעתי שלא רק את האף שלי הוא שיגע, לא רק את בלוטות הטעם שלי.

DSC01044

יאללה, לעבודה, ספק-עוגה, ספק-פשטידה, עם טעם מתוק ועמוק של שבת וילדות, וקרמל כמובן.

להמשיך לקרוא טעם של שבת ילדות

אשכנזי, איטלקי וסקוטי נכנסים לתנור, פעמיים

בזמן האחרון נראה שאני מאבד את הפחד שלי מאפייה. התחלתי להכין בצורה קבועה לחמניות (אותן לחמניות שפירסמתי כאן בשבוע שעבר), יש כבר כמה עוגות שאני מכין מדי פעם, והיום יצאה נגלה כפולה של עוגיות שאני מכין כבר בפעם השנייה (בגלל שהנגלה הראשונה נחטפה ונגמרה).

מה שמיוחד בעוגיות הללו היא שאפשר לשלוט בצורה מלאה בכמות השומן שיש בהן – בבצק עצמו אין בכלל שומן, והשומן מגיע בצורת האגוזים שמוסיפים לעוגיות. לרוב בצק עוגיות מכיל כמות גדולה של שומן בכדי לקבל בצק פריך ועדין מאוד, בעוד שבעוגיות האלה אין אפילו טיפונת. למי מכם שמנסה (כמוני) לחיות חיים דלי שומן אך מלאים בטעם והנאה מאוכל, העוגיות האלה יהוו פינוק עצום וטעים בלי לוותר על דלות שומן.

מישהו מכם כבר יכול לנחש כבר על אילו עוגיות מדובר? הכותרת של הפוסט מכילה את כל מה שאתם צריכים לדעת…

להמשיך לקרוא אשכנזי, איטלקי וסקוטי נכנסים לתנור, פעמיים