התרשל בתפקידו

כל מקצוע כמעט מביא איתו החזקה במספר פריטי טריוויה לאספנים שאפשר לשלוף במהלך נסיעות ארוכות, המתנות בתורים ומסיבות משעממות.

לרוב, בעיקר אצל בלתי נסבלים כמוני, זה יוצג בצורה מכשילה שכל מטרתה לגרום לכך שהצד השני לא יצליח אפילו לנחש את הפרט הנכון. לדוגמה:

“על שם איזה קיסר נקרא סלט קיסר?” – סלט קיסר נקרא על שם ממציאו, צ’יזר קרדיני, איפה שהוא בשנות ה- 20, במסעדה בטיחואנה. גם על מיקום המסעדה יש כמה פרטי טריוויה מעניינים – מסעדה מוקמה בטיחואנה מאחר ובמקסיקו היה מותר להגיש אלכוהול באותה תקופה

“מה שם המשפחה של הקונדיטור הרוסי פבל שהמציא את הפבלולבה?” – הקשר היחיד שיש לפבלובה ולרוסיה הוא שהיא נקראת על שם הבלרינה הרוסיה אנה פבלובה. זה המקום בכלל לצאת מדען טילים ולדבר על חוסר ההסכמה בעולם האנתרופולוגיה הקולינרי (יש מקצוע כזה!) לגבי היכן הומצא המתכון – אמנם רוב העדויות מצביעות על ניו זילנד אבל יש מחקרים שבכלל מצביעים על גרמניה וארה”ב…

גם נשוא הפוסט הזה סובל ממאבקי כח שיכולים לאכלס לפחות עמידה ארוכה בפקקים או מסיבה ממש משעממת. על המקור להמצאת ה- Slopey Joe מנסים לנכס לעצמם זקני ניו ג’רסי מצד אחד, שם הסלופי ג’ו מגיע בצורת סנדוויץ’ של תערובת בשרים קרים, גבינה צהובה (Swiss) ו-“רוטב רוסי” (רוטב שמאוד מזכיר “אלף האיים”). מצד שני, זקני אוהיו טוענים שכבר ב- 1940 מקום שנקרא “The Hamburg Shop” מכר סלופי ג’ו כפי שאנחנו לרוב מכירים אותו, כלומר סנדוויץ’ שיש בו בשר טחון עם רוטב שמבוסס על קטשופ.

ובכלל, כנראה שהמנה הזו מתייחסת לסוג לבוש שהיה נהוג עוד לפני זה, לבוש מרושל משהו, שנקרא לכן “סלופי ג’ו” על שם לובשו שהקדים את המודה.

אבל רגע, לא אמרנו שאני פליאוליתי? ומנסה להתחמק בכל מאודי מלחם? אז איך אני מעז לדבר על סנדוויץ’ כאן? אז האמת שהסיבה המקורית שהכנתי את המנה היא תמונה שהועלתה על ידי חבר טוב, איש טיפול ועישון בשרים בחסד עליון, ובשלן מעולה, אלי גור. אלי העלה את הסנדוויץ' הזה כשהוא מבוסס על לחמניית טפיוקה, שיכולה להיחשב “כשרה פליאו” מאחר והיא אינה מכילה דגנים. אני אמנם אוכל מדי פעם מוצרים מקמח טפיוקה, אבל מאחר ואני מנסה להתחמק מפחמימות ככל האפשר (ותאמינו לי, זה קשה – הן רודפות אחרי כל מקום שאני נמצא בו!) – חיפשתי רעיון אחר לאכלס בו את ה- “סנדוויץ’” הזה ושעדיין לא יעלה לי את מפלס הפחמימות יותר מדי.

בכל מקרה, אלי העלה את התמונה של הסלופי ג’ו והזכיר לי כמה אני אוהב את המנה הזו, ומיד גם בטובו שלח את המתכון שהתבססתי עליו. המתכון עם מעט שינויים שלי, כי אני כמובן חכם גדול ולא מוכן אף לעשות בדיוק כמו שאומרים לי וחייב לשנות. אבל עדיין, המוזה הגיעה מאלי, הידוע בכינוי “הרבי מגור” בקהילת מבשלי ומעשני הבשר למיניהם.

2015-12-13 18.37.49

כשהתחליף עולה על רבו

אני לא חסיד גדול של תחליפים. “חצילים בטעם כבד” לא עושים לי חשק (אם כבר לאכול אוכל בצבע אפור, מעדיף את המקור הטעים), ומרגרינה בטעם חמאה תמיד גרמה לי לחשוב שמי שהמציא אותה לא באמת אי פעם טעם חמאה. ואם אי פעם הייתם בתורנות מטבח וראיתם את הטבח משתמש בתחליף-מרק-בטעם-עוף-פרווה שנקרא “דגש”, אתם יודעים שכל קשר בין האבקה הצהובה הזו ובין מרק עוף הוא מקרי בהחלט. זה אולי מדגיש את האמאימא של כל טעם אחר באוכל (בעיקר בגלל המונוסודיום גלוטומט), אבל מרק-עוף, זה ממש לא. הבנתם כבר או שאני צריך להמשיך עם דג זהבון שמחליף שרימפסים (אבל לא ממש מזכיר) ועוד דוגמאות? נראה לי שהבנתם. אם לא, חכו לי למסדר חוזר ב-12, 2, 4 ו-6 בבוקר.

אז כשראיתי את המתכון הזה באחת מקבוצות הפליאו בפייסבוק שאני חבר בהן, הייתי מצד אחד סקפטי, אבל מצד שני גם התמונות וגם התגובות היו כאלה שהייתי חייב לנסות. המתכון המקורי הוא של אמא של אחת מאושיות הפליאו (ליאור מור-ששון, הקונדיטורית-פליאו המדהימה מאחורי The Wild Baker).

ניסיתי פעם-פעמיים, ובכל פעם הצלחתי לעבוד על כל מי שטעם. באמת. בצילחות הנכון והתוספות הנכונות ליד, כולם היו בטוחים שמדובר בדבר האמיתי ולא רק זה, שזה אחד מהאסליים ביותר שיש.

הפעם המתכון והפוסט קצרים כל כך, שאני אפילו לא מתכוון לספר לכם על מה מדובר ותצטרכו להגיע עד לסוף הפוסט בכדי להבין. בחלק מהמקומות שאנשים הכינו את המתכון הזה קמה צעקה גדולה על כך שהם משתמשים בשם המפורש של הארטיפקט  המקורי, אז מבחינתכם אנחנו יכולים לקרוא לדבר הזה סלט ביצים. ובכל זאת, זה לא.

עשרים שנה וקישוא

בתחילת ספטמבר חגגנו, שתחייה ואנוכי, עשרים שנות היכרות.

עשרים שנה אנחנו ביחד, ומעבר ליחסים שלנו שהלכו והתפתחו ונתיבי החיים שלנו שהלכו ונכרכו האחד בשני, דבר אחד לא השתנה. כמה מפתיע, שהדבר היחיד הזה הוא מאכל.

בדייט השלישי שלנו (אם אני לא טועה, מזכיר לכולם שאני גבר וכמה שזה מפתיע נשים, אני לא זוכר מה לבשתי בדייט הזה ומה היא לבשה ובאיזה בושם היא השתמשה ואם היא פתחה לי את הדלת של הבית שלה ביד ימין או בצד שמאל), מאחר וההורים שלה היו בחו”ל, החלטנו שבמקום לצאת נישאר אצלה בבית ואבשל לה ארוחת ערב. אני חושב שבאותו הערב נפל הפור ומאז אני שלה והיא שלי.

אחת מהמנות שהכנתי באותו ערב היא המנה שתיכף נדבר עליה, שהיא מנה פשוטה מאוד, עם בעצם שני מרכיבים בסך הכל (אם לא סופרים את התבלינים), אבל כמה שהיא פשוטה, ככה היא טעימה. בתקופה שהייתי נוסע לחו”ל ומשאיר אותה לבד בדירה הקטנטנה שלנו בתל אביב, הייתי מכין סיר ענק של המנה הזו בכדי שיהיה לה מה לאכול כל יום כשהיא חוזרת מהעבודה, וכשחזרתי הסיר היה ריק לגמרי, שטוף ומחכה לי על השיש שאכין עוד נאגלה.

הרבה דברים בחיי הנישואין שלנו הם כאלה – הנאות קטנות שהן רק שלנו, פינוקים קטנים שאנחנו מפנקים אחד את השני. אני מפנק את מלי לרוב באוכל או בשתייה. ומאחר ואנחנו כל כל הרבה זמן ביחד היא אפילו לא צריכה להגיד לי מה בא לה, אני לרוב יודע אם מתחשק לה סחלב חם ממש ממש עכשיו או שהיא רוצה שאכין משהו לארוחת הצהריים של מחר, או אפילו עכשיו. אחרי עשרים שנה, לא צריך לדבר, אבל כנראה שהדיבורים בינינו הם בדיוק מה שעושים את השנים האלה כל כך טובות.

בשבועות האחרונים הכנתי את המנה הזו כבר פעמיים, ונדרשתי להכין אותה כבר שוב. הפעם כבר לא רק על ידי זוגתי שתחייה אלא על ידי הילדים שטורפים את זה כשהם חוזרים מבית הספר…

אני גאה להציג בפניכם – קישואים באגוז מוסקט.

2015-09-19 17.59.57

הפרד ומשול

אני משתדל בזמן האחרון לבשל בסופ”ש בכדי שיהיה לכולנו אוכל במהלך השבוע. בגלל התזונה שלי (פליאו) אני צריך יחסית הרבה בשר, וגם ירקות (מבושלים וטריים) מהווים חלק גדול מהצלחת שלי. ולמרות שכבר פיצחתי את ה- DNA של כרוב הניצנים (ובינתיים הכנתי את הכרוב בעוד דרך מצויינת שתופיע כאן בשאיפה), כמה אפשר?

בקיצור, צריך לחדש. הזדמנות טובה לקחת אתכם דרך מסלול המחשבה שלי כשאני מנסה לעשות משהו חדש במטבח. הרבה אומרים שאף אחד כבר לא ממציא כבר במטבח, שהכל הומצא וכל מה שאנשים שמבשלים היום עושים זה רק למחזר רכיבים ושיטות הכנה ולחבר אותם ביחד. אולי יש בזה משהו, אבל זה בעצם כמו להגיד שכל התווים והמילים וכלי הנגינה כבר הומצאו, ואין דבר כזה בעצם לכתוב מוזיקה חדשה. אז נכון שאני, ועוד הרבה כאלה שמבלים במטבח וכמובן גם שפים גדולים, לא ממציאים אולי טכניקות, ואולי כבר מעט מאוד חומרי גלם מתגלים במטבח – אבל להמציא מתכון חדש זה הרבה מאוד פעמים רק לחבר שני דברים ידועים ולהכין מהם משהו חדש לגמרי. והמתכון הזה זו דוגמה מצויינת. אין כאן שום גאונות, אין כאן באמת שום חידוש וזה בטח ובטח לא הופך אותי לשף שמשאיר את חותמו על המטבח הבינלאומי, ואפילו לו את חותמו על המטבח אצלי ברחוב. אבל זה בדיוק מה שהופך את המטבח למעניין ומחדש ואת מי שיודע לערבב בין דברים, למישהו שמבשל חדש וטעים.

המנה הזו טעימה מאוד כשהיא טרייה וכמו רוב התבשילים, אפילו הופכת להיות עוד יותר טעימה אחרי 24 שעות במקרר. היא יכולה לשמש גם כמנה מדהימה לארוחת ראש השנה שלכם אם אתם רוצים לצאת מהשילוש הקדוש של דג-צלי-עוף (למרות שאני מת על השילוש הזה ומחכה לחגים רק בשבילו…).

לי נורא התחשק תבשיל ירקות, וכשחשבתי על זה לעומק אז בעצם התחשק לי הרוטב העשיר של הקוסקוס שגנבתי כבר בעבר מגיסתי שתחייה שגנבה מהמטפלת של הילדות שלה (גונב מגנב פטור וגו’), וחשבתי איך לשלב עם זה בשר. לא התחשק לי צלי כבד (עדיין קיץ כאן בסאניווייל), ועדיין… מה עושים עם זה?

כדורי בשר. בא לי גם כדורי בשר. אבל אם אני אנסה לבשל כדורי בשר ברוטב הסמיך והגס יחסית של הקוסקוס… הם יהפכו לפירורי בשר במקרה הטוב. אבל עדיין, כשאני חושב על כמה המיצים שהירקות מוציאים לרוטב יעשירו את הטעם של כדורי הבשר, זה רק מדגדג לי עוד יותר. ומאחר שכבר הכנתי בעבר כדורי בשר והשתמשתי במיצי הירקות שלהם כחלק מהרוטב, בלוטות הטעם שלי כבר יכולות לדמיין כמה זה ייצא טעים.

הפרד ומשול.

2015-08-29 17.11.12