ניצנים נראו בארץ

לא, עוד לא סתיו. אפילו לא באמריקע. עדיין קיץ. קיץ מטורף של 100 מעלות פרנהייט (בערך 38 צלזיוס). המזל שאין כאן את הלחות של תל אביב, ושבערב הטמפרטורות הופכות להיות נורמליות משהו. טוב נו, לפחות כך זה היה לפני שבוע ומשהו.

מי שקורא את הבלוג הרבה זמן יודע שביני ולבין ירקות יש מין יחס מוזר של אהבה-שנאה וחשדנות. אני לא בוטח בכל הירקות. יש כאלה שאני לא בוטח בהם כי עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותם או לא (לדוגמה, חצילים). ויש כאלה שאני לא בוטח בהם כי אני יודע שיש בהם משהו מיוחד, כי בכל זאת מלא אוהבים אותם, אבל אני עוד לא הצלחתי להוציא מהם משהו מיוחד.

כרוב ניצנים הוא אחד מאלה שאני חושד בהם.

ובכן, לא עוד.

בין העבודה לבין הבישולים, הצלחנו במספר השבועות המועטים שאנחנו כאן לעשות די הרבה, או לפחות להרגיש שאנחנו עושים הרבה. מדהים לראות שבהרבה מאוד דברים ואזורים בחיים, העובדה שאנחנו זוג עם שני ילדים, שנינו חצינו את גיל הארבעים, הגענו להישגים בחיים ובקריירה ובכל מיני – בארה”ב אנחנו פשוט מתחילים מאפס. את השבועות הראשונים בילינו בלימודים לתיאוריה. חזרתי לגיל 17.5 (מלחמת המפרץ) ולמדתי תמרורים חדשים, סימוני כביש חדשים וחוקים חדשים. ירחם השם, מה צריך יותר מקו מקווקוו וקו רצוף? למה צריך גם קו צהוב, קו צהוב כפול, קו צהוב כפול כפול שבאמצע יש מרווח של יותר משלושה פיט, ובעיקר, גבירותי ורבותיי, למה צריך unprotected left? למי שלא מכיר ולא נהג בארה”ב, unprotected left היא פניה שבה בכביש דו סיטרי, יש לשני הכיוונים ירוק, לא רק ישר אלא גם שמאלה. אבל איך פונים שמאלה כשלאלה מולך יש ירוק והם ממשיכים ישר? מתקדמים לאמצע הכביש ומחכים שאלה שנוסעים ישר יפסיקו לנסוע ישר, בין אם בגלל שיתחלף להם לכתום, בין אם בגלל שהם יתנו לזה שפונה שמאלה, ובין אם בגלל שכבר רכבים בצד השני. בקיצור, צריך סבלנות תוך כדי שיש לך ירוק. למה? זה לא ללב הישראלי שלי. יש לי ירוק – אני נוסע. זוועה.

אה כן, זו הייתה התיאוריה.

ואז היה המבחן המעשי. בתחילתו הוא כלל תצוגת תכלית שמוכיחה שאני יודע לסמן עם היד איך פונים במקרה שהלך לי הווינקר, איפה בלם החירום (הנדברקס, שאף אחד לא משתמש בו), ואיך מצפצפים (הא! ישראלי או לא ישראלי? יש לי מאסטר כפול בצפצוף במצבי חירום ועוד PhD בצפצוף במצבי עיצבון). ואז יצאנו לדרך, והייתי צריך לעשות הצגה מוגזמת לחלוטין לפני מעבר נתיבים כדי להוכיח לטסטרית שאני מפנה את הראש לבדוק מעבר לכתף ולא סומך רק על מראות הצד, ואפילו להוכיח לה שאני מסוגל לנסוע ברברס בקו ישר. יש לי רישיון בערך אותו מספר שנים שהטסטרית יודעת לקרוא, אבל, ניחא.

אז במקביל לכל מיני מהלכים בירוקרטיים שכאלה כמו הרישיון ועוד (אני לא אלאה אתכם, או שבעצם אני אשאיר לי קצת לפוסטים הבאים), על עניין כרוב הניצנים אני מלא גאווה כאילו הצלחתי לפצח את הגנום האנושי, ולמרות שזה בסך הכל לפצח את הגנום של כרוב ניצנים טעים, עדיין, זה שווה את הרגשת הגאווה.

קצת מתקתק-מריר-מלוח-מעושן. כיף לחיך, באמת.

2015-08-07 19.42.37

מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.

הדרך אל הלב עוברת דרך בלוטות הטעם

אוטוטו יום האהבה. האמת שאחד החברים הטובים שלי כבר כמה שנים אומר לי "אתה חייב להוציא פוסט לכבוד יום האהבה. פוסט שילמד איך להכין איזו מנה אחת או שתיים שתפיל את בת הזוג של הקוראים. תאמין לי", ככה הוא אמר, "אחרי שקורא אחד יתחתן בגלל המנה שלך אתה תהפוך להיות מפורסם".

אז לא בטוח שאני רוצה להיות מפורסם, אבל מישהו כבר אמר "כל המזווג זיווג אחד בישראל, כאילו זיווג עולם ומלואו", לא? מה לא? אף אחד לא אמר את זה? זה בכלל לא המשפט הנכון? אוי, סתמו, מפגרים. מה אתם הורסים לי סיפור טוב עם עובדות.

אבל רגע. כמה דקות הפסקה בעניין של יום האהבה, אבל תיכף אנחנו חוזרים. ואתם יודעים משהו, זה אפילו קשור.

אחרי שלפני שבוע וחצי זה הפך להיות פורמאלי לחלוטין, אני יכול לספר לכם שהחלפתי ממש עכשיו תפקיד. שינוי משמעותי מאוד בשבילי. במשך 15 השנים האחרונות עסקתי במכירות טכנולוגיות בכל מיני מסגרות, הקמתי וניהלתי צוות Pre Sales לפתרונות תקשורת ואבטחת מידע אצל אחת מספקיות האינטרנט איפשהו בשנת 1998, הייתי שותף להקמה של חברת אינטגרציה בתחום אבטחת המידע וניהלתי שם את תחום התקשורת והייעוץ, ניהלתי את תחום אבטחת המידע בסיסקו, הייתי אחראי על הטכנולוגיות במגזר הציבורי בסיסקו… הרבה שנים ודווקא לא המון תפקידים, ובכולם עסקתי בלשכנע לקוחות לקנות טכנולוגיות כאלה ואחרות. ב- 8 השנים שלי בסיסקו עשיתי המון דברים מעניינים. בתחומים רבים – תכננתי פרוייקטים מעניינים, חלקם ייחודיים מאוד, נפגשתי עם המון לקוחות מעניינים. המון. דווקא בתפקיד האחרון שלי התרחקתי קצת מעולם אבטחת המידע ועסקתי בטכנולוגיות שונות לחלוטין – החל מטכנולוגיות הליבה של סיסקו שבהם בעצם התחלתי את העולם המקצועי שלי (תקשורת) וכלה בפתרונות לעולם הרפואה והחינוך. השינוי הזה היה מרענן מאוד מאחר ומצד אחד עסקתי בטכנולוגיות חדשות לחלוטין ודרשו המון לימוד, ומצד שני הרגשתי שאני עוסק בתחומים שהמשמעות שלהם היא שינוי אמיתי של החיים במדינה שלנו. חינוך ובריאות, לדעתי, הם שני תחומים שבאמת נוגעים בכל אחד ואחד מאיתנו. מגב' ריידמן שמריצה מסיבות ב- 3 מיליון דולר, דרך ריקי מחדרה, וכלה במסעודה משדרות. במהלך שלושת השנים האחרונות, כחלק מהתפקיד, נפגשתי עם והצגתי ל- המון אנשים מעניינים – כולל אנשי חינוך בכירים, מנכ"לים של משרדי ממשלה, שרים – באמת שהיה כיף גדול. אתם יודעים משהו, הייתי טוב בזה. ממש טוב. אבל אחרי שנתיים הרגשתי שהנה אני שוב מציג את אותה מצגת ומדבר על אותה טכנולוגיה, ובסוף כבר התחיל לשעמם. זה כבר אותו הדבר, הרבה זמן, ואני צריך שכל הזמן יהיה משהו חדש באוויר.

אני צריך שינוי.

השינוי בא בדמות הצעה לעסוק באחד התפקידים הכי מעניינים בסיסקו (נשבע לכם שאני לא משוחד) – הוצע לי, והסכמתי, להיות מנהל מוצר של אחד ממוצרי אבטחת המידע של סיסקו, כנראה המוצר שאני הכי אוהב מתוך ארסנל המוצרים שלנו. התפקיד, כמו שאני כבר מבצע אותו בערך חודש וחצי בערך, מעניין ומושך אותי כפי שקשה לתאר, אפילו על הכתב. אני מוצא את עצמי מתעורר באמצע הלילה ומוסיף עוד מטלה לרשימת המטלות המתארכת שלי, מוצא את עצמי נוסע באוטו ביום שבת ומחייך לעצמי כי כבר עוד מעט שבת ומחר כבר חוזרים לעבוד. טירוף.

אז מה הקשר ליום האהבה? השבוע ניהלתי עם אישתי שיחה ארוכה בנושא ההשפעה של בני זוג האחד על השני. על מעשים שבן זוג אחד עושה בזכות שבן הזוג השני מעודד אותו לעשות ולהתפתח, מעודד אותו לעשות. אני חושב שיש כאן המון הזנה חוזרת במקום הזה של הזוגיות – מצד אחד, מי שמעודד בן זוג לעשות משהו זה לאו דווקא בן הזוג השני אלא שניהם ביחד, הזוגיות שלהם, ה-"ביחד-ness" שלהם. ומצד שני, מחלק גדול של המעשים האלה שני בני הזוג נהנים, ולפעמים גם כל המשפחה. שנינו עודדנו במהלך החיים הזוגיים שלנו האחד את השני לעשות משהו, ותרמנו המון אחד לשני ככה, וכמובן גם ל-"ביחד-ness" שלנו.

הרבה מתוך מה שעשיתי בשנים האחרונות, מה שעשיתי בסיסקו ומחוצה לה, נעשה באיפשורה ובעידודה של זוגתי שתחייה. כשהחלטתי לעזוב משרה נוחה ותפקיד בכיר בנטוויז'ן בכדי לפתוח חברת אינטגרציה שידענו שתדרוש ממני יותר שעות ממה שיש ביום, מלי הייתה זו שהסכימה לקחת על עצמה את שדה הקרב שנקרא "ניהול הבית" על מנת שאני אוכל להיות מפוקס על הצלחת החברה החדשה, וכשעברתי לסיסקו ונדרשתי לנסוע לא מעט לחו"ל ולהמשיך לעבוד שעות מטורפות, גם כאן הייתה זו מלי שתמיד עמדה מאחורי ואיפשרה לי לעשות את מה שצריך בכדי שאני אצליח, בכדי שאנחנו נצליח. גם במעבר האחרון כמות הפירגון שקיבלתי מזוגתי שתחייה היא בלתי ניתנת להסבר, בלתי ניתנת למדידה. ואולי, זה כל הסוד. האמונה של שנינו שצריך לעשות מה שצריך בכדי שבן הזוג השני יצליח, כדי שנצליח ביחד. שלא תבינו לא נכון, כמו בכל חיי זוגיות, גם אישתי ואני מתווכחים ורבים. האמת שכעוצמת האהבה שלנו כך עוצמת המריבות שלנו, אבל עדיין, בסוף, מה שמנצח בכל מריבה זה לא אני וגם לא היא, הדבר הערטילאי הזה, ה-"ביחד-ness" הזה, הוא שמנצח.

אז אם אתם מתכוונים להכין לבן או בת הזוג שלכם את הארוחה הבאה, ואם כתוצאה מכך, מאחר והדרך אל הלב באמת עוברת דרך בלוטות הטעם, גם שלו וגם שלה, גם תחליטו להיות זוג, ולהתחתן, וגם אם סתם החלטת לפנק את בן/בת הזוג שלך הנוכחית שלך ביום האהבה עם המנה הזו, אז הנה הטיפ שלי לחיי זוגיות מלאים ומוצלחים – תפסיקו להסתכל ב-"צלחת" של בן הזוג. תבינו שה-"צלחת" משותפת בין שניכם, ומה שהיא אוכלת גם אתה אוכל, ומה שהוא אוכל גם את אוכלת, ואם הוא מצליח אז אתם שניכם הצלחתם ביחד, אין לבד, ואם היא מתקדמת עוד קצת או עוד הרבה, אז שניכם התקדמתם המון.

RH_3005

בתמונה: אני וג'ון צ'יימברס, מנכ"ל ויו"ר סיסקו העולמית, בביקור האחרון שלו בישראל לפני כחודש (ביקור שהוכרז כמוצלח מאוד וכוסה על ידי רוב העיתונים בארץ), ביקור שהייתי ה- 'קמב"ץ' שלו. מה זה קשור? שוב, אם אישתי לא הייתה "משחררת" ומאפשרת לי להיעלם לכמה ימים, אין סיכוי שהייתי יכול לעשות את מה שעשיתי, והשמועות מספרות שעשיתי טוב בביקור הזה, אבל אתם יודעים, אל תאמינו לשמועות, וזה.

חג אהבה שמח לכולנו.

לא על הבצל לבדו

בצלים מקורמלים. מזוגגים. חרוכים. מסוכרים. ריבת בצלים שלמים. שמות דומים לאותו דבר. ככה התחילה המחשבה על המנה הזו.  הייתי צריך להכין פשטידה ל-"קבלת שבת" המסורתית שאנחנו עורכים כל חודש עם חברים ביישוב, ופשוט לא בא לי להכין שוב משהו "סטנדרטי".

טארט טאטן של בצלים, אמרתי לעצמי. נראה לי שיילך מעולה. למה לא? הרי כל מה שיש בטארט טאטן זה תפוחים ובצק פריך מתוק, ומה הבעיה להחליף את התפוחים בבצל ואת הבצק המתוק בבצק מלוח? אבל אז חשבתי על העובדה שבצק פריך הוא מלא חמאה, ונזכרתי שבעצם אני משתדל להתרחק מחמאה, והחלטתי ללכת על משהו קצת דומה, אבל קצת שונה.

הטארט הזה הוא משחק (כמו שאני אוהב מאוד) בין טעמים ומרקמים שונים – הבצל המתקתק, המלית השמנתית והעדינה  (אבל בפועל, היא לא ממש שמנתית למי שלא רוצה), הקריספיות של הבצק – משחק מצויין של כמה צדדים לכל טעם ומרקם. אליפות אמיתית.

יאללה, לעבודה – טארט בצלים מקורמלים עם מינימום שומן, שאפשר להכין אותו גם במהלך הפסח עם קלתית כשרה לפסח (הכנתי ויצא מעולה).

20130331_184417

להמשיך לקרוא לא על הבצל לבדו