קטגוריה: ילדים אוהבים

האמת שמי שאשם בפוסט הזה זה גל מ-"פתיתים". בתחילת יוני טיילתי יחד עם שני חברים מהמילואים (יואבי וצ'ימון) באיטליה, וכשחזרתי חיכתה לי בתיבת הדואר שלי הודעה על פוסט חדש אצל גל, פוסט שנקרא "רוטב הרוזה הכי טעים בעולם". מאותו רגע שקראתי את המתכון, היה לי קרייבינג מטורף לרוטב רוזה – אותו רוטב עגבניות עם מעט שמנת (שהופך את הרוטב ורוד, ומשם ה-"רוזה") שעושה המון המון כבוד לטעם של העגבנייה הקייצית ולא מחביא אותה מאחורי תבלינים או תוספות אחרות (ולכן חשוב מאוד להשתמש בעגבניות של קיץ טעימות ומתוקות). הגרסה שלי קצת שונה מהרוטב של גל, קצת פחות כפרית ויותר חלקה, אבל מה ששמחתי לראות (מעין סוג של אישרור) היה שגם גל, כנראה מסיבות של רצון לשמור על רמת שומן נמוכה, משתמש בשמנת לבישול מבוססת על סויה של אלפרו.

לא הרבה אחרי שחזרתי מהטיול הגיע לארץ חבר שהוא גם קולגה, בחור רומאי בשם דניאלה (Daniele) שדואג, בכל פעם שהוא מגיע לארץ, להביא לי כמה מתנות קולינריות כמו גוש פרמז'ן מיושן במשך שלוש שנים, טורטליני שהוא קונה אצל "הזקנה" מתחת לבית שלו, והפעם – אורקייטה (orecchiette) – או "אוזניים קטנות" באיטלקית, מעין סוג של פסטה שגם היא תוצרתה של "הזקנה". זה הזמן לספר שכשהזקנה שמעה שהטורטליני והאורקייטה מיועדים למישהו בישראל, היא השביעה את דניאלה שיביא לה מזכרת מירושלים, וויתרה לו על התשלום. בפעם שעברה לא הצלחנו להגיע לירושלים, אבל הפעם עלינו לירושלים, קנינו צלב שנקרא "צלב ירושלים", לקחנו את הצלב לבקר בכנסיית הקבר הקדוש, והכל בכדי ש-"הזקנה" תהיה מאושרת. וגם בכדי שתמשיך לשלוח לי ממיטב התוצרת שלה בכל פעם שדניאלה מגיע לארץ.

אמנם ההמלצה של דניאלה הייתה להכין את האורקייטה עם רוטב קרודו (crodu – לא מבושל) שמתאים מאוד לתקופה הזו בשנה, אבל אני, מהרגע שהחזקתי את האורקייטה ביד, כבר ידעתי מה אני הולך להכין. האורקייטה, שלי היא דווקא מזכירה מגבעות קטנות ולא אוזניים קטנות, היא קלאסית לרוטב כזה שהוא מעט נוזלי אבל גם מעט סמיך, שמצפה היטב את הפסטה (כמעט כל סוג של פסטה), אבל אם יש בפסטה גם קצת חריצים (כמו בפוזילי או בפנה), הוא מספיק סמיך בכדי "להתפס" בהם. הכיף הגדול במגבעות הקטנות של האורקייטה, שיש בהן מעין גומות שהרוטב יכול להיכנס אליהן ולהציף לכם את הפה בטעם.

יאללה – מכינים את רוטב הפסטה הכי פשוט והכי טעים בעולם (טוב, נו, עוד לא טעמתי את הרוטב של גל שמבוסס על עגבניות שרי, אבל עד שאטעם, שלי הכי הכי, כן?).

אמנם אני הכנתי את הרוטב הפעם בעזרת תרמומיקס, אבל המתכון יינתן דווקא להכנה בסיר רגיל (ובמקביל הוראות לתרמומיקס).

להמשיך לקרוא אח, אח, אח – רוזה, רוזה, רוזה, רווווזה

גם בדיאטה שאני עושה ("איזון") שהיא דיאטה שמנסה לסגל ולהרגיל לסגנון אכילה שאפשר להמשיך איתו גם אחרי הדיאטה (להבדיל מדיאטות כגון אטקינס או דיאטות כרוב/אבטיח/שוקולד/גויאבה), יש לא מעט דברים שצריך לנסות ולאכול כמה שפחות (לפי שיטת "איזון" מותר לאכול הכל כל עוד זה בתוך מסגרת תקציב הקלוריות היומית ועומד בעוד כמה חוקים כמו כמות הפחמימות שאוכלים בארוחה אחת וכמות הירקות שאוכלים בארוחה אחת, וכד'). רצה הגורל שאוכל מטוגן הוא לא רק כזה שצריך להגביל, אלא גם טעים מאוד, מה שאומר שיש לא מעט מאכלים טעימים שאני צריך להגביל את עצמי מלאכול יותר מדי, אם בכלל.

המשמעות היא שאני מנסה כל הזמן למצוא תחליפים הוגנים למאכלים שאני מאוד אוהב – בין אם זה שימוש בספריי שמן במקום בתועפות של שמן טיגון, שימוש במחבת של Woll שלא צריכה טיפונת שמן בכדי שהאוכל לא יידבק אליה (ולהבדיל מהזוועות הקרמיות שנמכרות עכשיו, לא תגרום לכם לנזקים במעיים), ובעיקר שימוש בטכניקות בישול שמנסות להחליף טיגון. לא תמיד אפשר להחליף טיגון – ישנם מקרים שבהם הטקסטורה של החלק החיצוני של אוכל שטוגן בטמפרטורה גבוהה מאוד לא ניתנת לחיקוי על ידי שום טכניקה אחרת, ואז, לעיתים, צריך לוותר (לדוגמה, מי שניסה להכין סופגניות בתנור יודע שיוצאות לחמניות מתוקות מאוד טעימות, אבל הן ממש לא סופגניות).

אבל בכל זאת – יש הרבה מאוד מקרים שאפשר להחליף את הטיגון בטכניקה אחרת כמו צריבה עם מעט שמן במקום תועפות שמן או אפייה ארוכה בחום גבוה, לפעמים של אוכל שעבר חצי בישול בכדי שיהיה רך בפנים ופריך בחוץ אחרי האפייה.

כרובית מטוגנת היא מאכל שאני זוכר מהבית כאחד הפינוקים הכי טעימים שיש – אני מאוד אוהב כרובית (אהבה שהנחלתי גם לילדים שלי) וכשמדובר עליה בעטיפה פריכה של פירורי לחם או בלילה בטיגון עמוק… אלוהים, אני רוצה לחזור למטבח של אמא שלי, ועכשיו. הריח של המאכל הזה עומד לי עכשיו באף ומטריף לי את הנחיריים – מדובר באמת על אחת התוספות הכי כיפייות שיש, בטח כשליד אפשר להניח רטבים כמו צ'ילי מתוק, טחינה, שמנת חמוצה, איולי כזה או אחר… אם היה אלוהים, הוא היה נותן לי לא רק נשמה של סקיני אלא גם גוף כזה, ולא היה נותן לי את הגנים האלה שגורמים להתנפח מזה שאני רק עומד ליד שמן.

לא יודע אם שמתם לב, אבל הקיץ כבר ממש כאן. אמנם זוועות החמסינים עדיין לא הגיעו ובלילות עדיין נעים ואפילו אפשר לנשום בחוץ, אפילו בתל אביב (הייתם מאמינים? יוני כבר ועדיין אפשר לנשום נשימות יעמוקות ברחובות תל אביב בלי להרגיש שנכנסים לך מים לאף!).

הפוסט הזה כנראה הולך להיות אחד הפשוטים והקצרים שהיו כאן, אבל באמת שכדאי לכם "לגזור ולשמור" את המתכון הזה – מדובר על אחת מאושיות המטבח ה-… רגע, שניה – לפני שאני מסתכן באובדן קוראים ממוצא בולגרי או יווני, בואו נחליט שבמקביל המרק הזה פותח גם בבולגריה וגם ביוון, ואף אחד לא גנב לשני את המרק, וכולם מבסוטים ואחלן וג'עברי, בסדר. נתחיל מהתחלה.

הטרטור הבולגרי והציזיקי היווני מהווים את אחד מאושיות המטבחים הבולגרי והיווני – מרק שבדיוק מתאים לאיזור הלבנט שאנחנו נמצאים בו, כזה שלוקח להכין 10 דקות ואם תכינו כמות גדולה ותאפסנו אותו במקרר, הוא יהפוך להיות טעים יותר מיום ליום (טוב, עד שמצטברת שכבה של עובש למעלה) בלי שתצטרכו לעשות כלום. ותאמינו לי, כשהחמסין יפתיע ויכה (והוא יכה – מזכיר לכם שיש לנו התחממות גלובאלית, כן, לא לשכוח את זה), המילים "בלי לעשות כלום" הן חלומו של כל רעב. האמת שהשתמשתי במרק הזה גם כרוטב לכל מיני דברים, כמו לדוגמה לכרובית אפוייה בפירורי לחם (שתפורסם כאן בשבועות הקרובים) – אליפות.

להמשיך לקרוא מרק קייצי שלא מטרט(ו)ר ולא מצ(ז)יק

את השבוע האחרון ביליתי בבית אחרי התרסקות קטנה שהיא נחלתם של (כמעט) כל רוכבי אופני השטח. במהלך"חוצה גולן" – רכיבת אופניים שבה גומעים כמעט 120 ק"מבמהלך סופשבוע אחד, שניה של חוסר תשומת לב, או אולי הייתה זו משיכה מאוחרת מדי של הכידון בכדי להתחמק מקוליס (חריץ קרקע)- והדבר הבא שאני זוכר הוא מכה חזקה מאוד בראש, בלאק-אאוט של שנייה-שתיים, ומיד כמה רוכבים שנעצרו לידי לשאול אם צריך עזרה, עזרו להתיישב לאט, לעמוד לאט, לנקות את פצע השפשוף המכוער ביד ימין ואפילו אחד מהם, וטרינר במקצועו, תרם משחה אנטיביוטית לוודא שחיידקי רמת הגולן לא ימצאו להם דיור קבע אצלי ביד. לאחר כמה דקות של התאוששות, המשכתי לרכב עם כאב קל מאוד ביד וקצת בראש, כשאני כל הזמן בודק אם יש לי איזו בחילה או איזו סחרחורת קלה שיכולים להצביע על זעזוע מוח. כלום. הכל בסדר, היד קצת מציקה אבל לא נורא. כמעט כבר בסוף המסלול, בירידה מדהימה, מהירה ומעט טכנית (כלומר, שדורשת גם טכניקה ולא רק פידול מהיר) מאיזור מעלה גמלא מעל הכנרת עד לאיזור נחל הזאכי, היד כבר החלה להציק קצת יותר, והרשיתי לעצמי לרדת מהאופניים באיזורים שדרשו קצת יותר "עבודת ידיים" בכדי לא לגרום נזק. בסך הכל, אחרי הנפילה, רכבתי בערך 28 ק"מ עם כאב גבה גלי קל עד נסבל. כשהגעתי לפארק הירדן, נקודת הסיום, אחרי הרגשת הניצחון המדהימה של לעבור כ- 120 ק"מ עם המון עליות וירידות (מעולם לא רכבתי כל כך הרבה), ירדה כנראה רמת האדרנלין בדם לרמה הנורמלית שלה, והגוף שלי אותת לי בצורה ברורה שזהו, את היד הזאת אתה כבר לא מזיז. היום הסתיים בחדר המיון הנוראי עם רופאים נוראיים בבית חולים נוראי בחיפה, שבקושי הסתכלו עלי והיה נראה שאני מאוד מפריע להם בחדר שלהם, עם משככי כאבים, זריקת טטנוס ומתלה לצוואר. למזלי לא באמת קרה כלום כנראה חוץ מכאבים די חזקים (שלא ממש נותנים לי לישון) אבל נותנים לי לפחות להצליח לתפקד במשך היום, כך שבמהלך השבוע האחרון עבדתי מהבית בלי להשתגע מחוסר מעש.

כמעט שכחתי בגלל השבוע הנוראי הזה, ולא יודע אם אתם שמתם לב, אבל אוטוטו כבר שבועות. בתחום שאני נמצא בו, לכל מוצר ישנה רשימת תכונות ולעיתים הרשימה הזו לא מספיקה ללקוח מסויים. לפעמים מתחרה משכנע אותו שהוא "חייב" תכונה כזו או אחרת, לפעמים הוא קרא על זה באינטרנט, לפעמים זה משהו שהוא התרגל אליו ולפעמים כמובן זה משהו שהוא באמת צריך. ישנה מעין בדיחה על יצרן שהיה מבטיח שבדיוק מכינים את הפיצ'ר הזה בסגנון "הפיצ'ר הזה יהיה עוד כמה שבועות". אחרי חודשיים-שלושה-ארבעה שואל הלקוח איפה הפיצ'ר, ואז אומרים לו – "מה  ז'תומרת? אמרתי לך – עוד כמה שבועות. לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, לא זה שאחריו, אלא זה שאחרי אחרי אחריו".

במשך כל שנות הבלוג הצלחתי מעט מאוד פעמים להוציא אוכל של חג מספיק זמן לפני החג עצמו, ואם אני לא טועה, כהכנה לחג השבועות הצלחתי להוציא פוסט רק פעמיים – עוגת גבינה עדינה ומדהימה ומעין כנאפה עם ריקוטה ודבש. בכל פעם אני מבטיח לעצמי, בדיוק כמו בדאחקה למעלה, "בשבועות הבא", ולא ממש עומד בזה. הפעם – אני מצליח להוציא פוסט, ולא רק מצליח, אלא מספיק זמן לפני כדי שתוכלו להתכונן נפשית וגופנית לחג שהמנהג בו הוא לאכול כמה שפחות בשר. זה אומר שיש לכם בערך שבוע לאכול מספיק בשר, כדוגמת זה או אחד מאלה.

ובכל זאת, בכדי שיהיה לנו נחמד בערב החג, בין אם אתם מאלה שמקפידים על מאכלי גבינה בלבד ובין אם אתם מאלה שבכדי שיהיה נעים בבטן אחרי כמה שרימפסים ואיזה על-האש (בכל זאת, חג)  – הנה מעין שטרודל, ממולא בגבינה ודובדבנים, עם מעט סירופ דובדבנים למעלה, שיהיה נעים וחג שמח ויופי ואחלה, וכל זה בלי טירוף של קלוריות אלא משהו סביר לחלוטין. העוגה הזו הייתה דווקא הקינוח שלי לארוחת חג העצמאות האחרונה, אבל כמובן שאין חג שיותר מתאים לה מחג השבועות.