פשוט / מהיר | פשוט מבשל פשוט

עוד כמה שבועות

את השבוע האחרון ביליתי בבית אחרי התרסקות קטנה שהיא נחלתם של (כמעט) כל רוכבי אופני השטח. במהלך"חוצה גולן" – רכיבת אופניים שבה גומעים כמעט 120 ק"מבמהלך סופשבוע אחד, שניה של חוסר תשומת לב, או אולי הייתה זו משיכה מאוחרת מדי של הכידון בכדי להתחמק מקוליס (חריץ קרקע)- והדבר הבא שאני זוכר הוא מכה חזקה מאוד בראש, בלאק-אאוט של שנייה-שתיים, ומיד כמה רוכבים שנעצרו לידי לשאול אם צריך עזרה, עזרו להתיישב לאט, לעמוד לאט, לנקות את פצע השפשוף המכוער ביד ימין ואפילו אחד מהם, וטרינר במקצועו, תרם משחה אנטיביוטית לוודא שחיידקי רמת הגולן לא ימצאו להם דיור קבע אצלי ביד. לאחר כמה דקות של התאוששות, המשכתי לרכב עם כאב קל מאוד ביד וקצת בראש, כשאני כל הזמן בודק אם יש לי איזו בחילה או איזו סחרחורת קלה שיכולים להצביע על זעזוע מוח. כלום. הכל בסדר, היד קצת מציקה אבל לא נורא. כמעט כבר בסוף המסלול, בירידה מדהימה, מהירה ומעט טכנית (כלומר, שדורשת גם טכניקה ולא רק פידול מהיר) מאיזור מעלה גמלא מעל הכנרת עד לאיזור נחל הזאכי, היד כבר החלה להציק קצת יותר, והרשיתי לעצמי לרדת מהאופניים באיזורים שדרשו קצת יותר "עבודת ידיים" בכדי לא לגרום נזק. בסך הכל, אחרי הנפילה, רכבתי בערך 28 ק"מ עם כאב גבה גלי קל עד נסבל. כשהגעתי לפארק הירדן, נקודת הסיום, אחרי הרגשת הניצחון המדהימה של לעבור כ- 120 ק"מ עם המון עליות וירידות (מעולם לא רכבתי כל כך הרבה), ירדה כנראה רמת האדרנלין בדם לרמה הנורמלית שלה, והגוף שלי אותת לי בצורה ברורה שזהו, את היד הזאת אתה כבר לא מזיז. היום הסתיים בחדר המיון הנוראי עם רופאים נוראיים בבית חולים נוראי בחיפה, שבקושי הסתכלו עלי והיה נראה שאני מאוד מפריע להם בחדר שלהם, עם משככי כאבים, זריקת טטנוס ומתלה לצוואר. למזלי לא באמת קרה כלום כנראה חוץ מכאבים די חזקים (שלא ממש נותנים לי לישון) אבל נותנים לי לפחות להצליח לתפקד במשך היום, כך שבמהלך השבוע האחרון עבדתי מהבית בלי להשתגע מחוסר מעש.

כמעט שכחתי בגלל השבוע הנוראי הזה, ולא יודע אם אתם שמתם לב, אבל אוטוטו כבר שבועות. בתחום שאני נמצא בו, לכל מוצר ישנה רשימת תכונות ולעיתים הרשימה הזו לא מספיקה ללקוח מסויים. לפעמים מתחרה משכנע אותו שהוא "חייב" תכונה כזו או אחרת, לפעמים הוא קרא על זה באינטרנט, לפעמים זה משהו שהוא התרגל אליו ולפעמים כמובן זה משהו שהוא באמת צריך. ישנה מעין בדיחה על יצרן שהיה מבטיח שבדיוק מכינים את הפיצ'ר הזה בסגנון "הפיצ'ר הזה יהיה עוד כמה שבועות". אחרי חודשיים-שלושה-ארבעה שואל הלקוח איפה הפיצ'ר, ואז אומרים לו – "מה ז'תומרת? אמרתי לך – עוד כמה שבועות. לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, לא זה שאחריו, אלא זה שאחרי אחרי אחריו".

במשך כל שנות הבלוג הצלחתי מעט מאוד פעמים להוציא אוכל של חג מספיק זמן לפני החג עצמו, ואם אני לא טועה, כהכנה לחג השבועות הצלחתי להוציא פוסט רק פעמיים – עוגת גבינה עדינה ומדהימה ומעין כנאפה עם ריקוטה ודבש. בכל פעם אני מבטיח לעצמי, בדיוק כמו בדאחקה למעלה, "בשבועות הבא", ולא ממש עומד בזה. הפעם – אני מצליח להוציא פוסט, ולא רק מצליח, אלא מספיק זמן לפני כדי שתוכלו להתכונן נפשית וגופנית לחג שהמנהג בו הוא לאכול כמה שפחות בשר. זה אומר שיש לכם בערך שבוע לאכול מספיק בשר, כדוגמת זה או אחד מאלה.

ובכל זאת, בכדי שיהיה לנו נחמד בערב החג, בין אם אתם מאלה שמקפידים על מאכלי גבינה בלבד ובין אם אתם מאלה שבכדי שיהיה נעים בבטן אחרי כמה שרימפסים ואיזה על-האש (בכל זאת, חג) – הנה מעין שטרודל, ממולא בגבינה ודובדבנים, עם מעט סירופ דובדבנים למעלה, שיהיה נעים וחג שמח ויופי ואחלה, וכל זה בלי טירוף של קלוריות אלא משהו סביר לחלוטין. העוגה הזו הייתה דווקא הקינוח שלי לארוחת חג העצמאות האחרונה, אבל כמובן שאין חג שיותר מתאים לה מחג השבועות.

להמשיך לקרוא

פשוט לבשל פשוט

הפוסט הזה הוא כנראה אחד הפוסטים שממצים את הרעיון של הבלוג הזה – מדובר על מנה מעולה מן המעולות, באמת אחת מפסגות הקולינריה, ואני לא צוחק, והיפה ביותר – שכל עוד אתם מקפידים על איכות חומר הגלם (אפילו לא חומרי הגלם ברבים, אלא חומר הגלם ביחיד), וכמובן שזה תוך מינימום של שלבי הכנה ומינימום של עבודה בכלל. חלק מהאנשים שקוראים בלוגים או שומעים שפים מדברים על איכות חומר הגלם חושבים שזו פלצנות לשמה, אבל לא – אי אפשר להוציא מנה ברמה מצויינת מחומרי גלם שהם פחות ממצוינים. כשמכינים רוטב עגבניות מעגבניות טריות או לפחות מעגבניות משומרות של Mutti, בזיליקום טרי, מלח גס ופלפל שחור שנגרס עכשיו, אנחנו בנקודת פתיחה מצויינת. כשנקודת התחלה שלנו תהיה עם רסק עגבניות סטנדרטי ומשומר ואבקת מרק וזהו, נקודת הפתיחה שלנו היא כל כך נמוכה שגם אייל שני / יונתן רושפלד / רוז'ה וורז'ה לא ממש יכולים לעשות עם זה כלום. אני משתמש ברסק עגבניות ובאבקות מרק, אבל במתינות ותמיד כ-"סייד קיק" של הטעמים המרכזיים של המנה. אפשר להכין רוטב פטריות רק מאבקת רוטב פטריות של קנור ולקוות לטוב, אבל אם אתם חושבים שזה יהיה דומה לרוטב שמנת ופטריות שמבוסס על פטריות טריות ושמנת טרייה, תשכחו מזה.

אני מקדיש את הפוסט הזה למדהימה מכולן, זוגתי שתחייה שמוכנה לסבול אותי 24 שעות ביממה, גם בתקופות הטובות יותר וגם בפחות הטובות, גם בלחוצות פחות וגם באלה שאני מתקשר להזכיר לה שאני חי וכלום לא קרה לי. ועל שום מה ההקדשה? לפני בערך שבועיים הלכנו לאכול באחד ממקדשי הבשר שאני מאוד אוהב – מסעדת "לימוזין" שברמת-ישי. מאחר ושני הילדים הקרניבורים שלנו עברו לשלב שבו ארוחות ילדים כבר לא משביעות / מעניינות אותם, החלטנו לחלוק איתם, כל הורה בנפרד, את הסטייקים שלנו. לרוב זוגתי שתחייה מזמינה לעצמה את הסטייק שמבחינתי אפשר להוציא מחוץ לחוק בעוון שעמום וחוסר טעם כללי, הידוע בשמו "פילה", אך הפעם, עקב שיקולים של לחץ פיזי מתון מכיוון הילדים, "נשברה" והסכימה להזמין את הסטייק האהוב עלי ביותר, הוא הסינטה. אני אחסוך מכם את הסופרלטיבים שהיא נתנה על הנתח (וכנראה זו גם העובדה שמדובר על בשר של לימוזין), אבל נראה שפילה היא כבר לא תזמין.

האמת שהפוסט הזה תחילתו ביום העצמאות שבא עלינו לטובה – במהלכו גיליתי מאגר לא נדלה של לימונים על העץ של מורית ושי, ומאחר והיה לי קרייב מטורף להכין משהו בזמן שהיינו אצלם, ומאחר ומורית מרשה לי לעשות מה שאני רוצה במטבח שלה, הכנתי באותו אחה"צ, בזמן שכולם התחרדנו להם בשמש בכדי להוריד את כמויות הסלטים, הבשרים והקינוחים המצוינים שאכלנו (כולל שטרודל גבינה ודובדבנים דל-שומן), פאי לימון. To make a long story short, כשסימסתי למורית למחרת איך יצא הפאי (שדרש כמה שעות קירור במקרר ולכן לא נטעם באותו הערב), היא החזירה תשובה שאמרה שאם אני לא אבוא לטעום היא לא תספר לי.

כמה סמסים מאוחר יותר וכמה משימות איכות שקיבלה על עצמה זוגתי, ואחרי רכיבת אופניים שדאגה לקלוריות העודפות של יום העצמאות, נחתנו אני ו- 2.5 ק"ג של סינטה אצל מורית במטבח.

אחרי שעה וחצי וקצת נזקים סביבתיים, יצירת האומנות הייתה מוכנה. קבלו כנראה את אחת המנות שבאמת הכי פשוט לבשל אותה, שמשתמשת בארבעה חומרי גלם בסיסיים שחייבים להיות המעולים מן המעולים (בשר מצויין, שמן זית טוב, שום טרי ופלפל שחור גרוס טרי), אבל היא כנראה גם אחת הטובות שתוכלו להוציא מתחת ידיכם בימי חייכם.

גבירותי ורבותי, אני גאה להציג בפניכם את המלך של המטבח – הרוסטביף.

להמשיך לקרוא

כשהקציצה של אמא שלי פוגשת את אסיה

איזה כיף שהגיע סוף השבוע. אחרי חול מועד שהיה אתגרי מאוד מבחינת שיווי המשקל בין עבודה למשפחה (עם נטייה קשה לכיוון שעות מטורפות של מענה על מכרז), הגיע השבוע האחרון שהיה קשה עד כדי בלתי נסבל. כן, יש לפעמים מקרים כאלה, יש לפעמים ימים כאלה שהכל לא הולך, אבל שבוע שלם של ימים כאלה? שבוע שלם??? ואם נוסיף על זה את יום השואה שמאז שאני אבא לילדים מאוד קשה לי לעבור אותו, ואם נוסיף לכך שהיום גם יום השנה השמיני לפטירתו של אבא שלי… נשבע לכם שסוף השבוע הזה הגיע בדיוק בזמן. בדיוק.

היה מאוד טבעי שבסוף היום נכנסתי למטבח להכין אוכל, לא? כשחשבתי מה להכין, היה לי ברור שאני מחפש אוכל של בית, משהו מנחם, משהו שיזכיר לי את האוכל שהיה לי בבית, האוכל של אמא שלי, הבשלנית הדגולה שכנראה חלק גדול מאוד מהאהבה שלי לבישול ולאוכל הגיע ממנה.

קציצות.

הקציצות של אמא שלי הן הקציצות הכי טעימות בעולם. לצערי אמא שלי כבר לא מסוגלת לבשל, אבל את הטעם של הקציצות שלה אני לא אשכח אף פעם. מעבר לזה שלא הצלחתי מעולם לשחזר בדיוק את הטעם והמרקם של הקציצות שלה, יש עוד משהו שאי אפשר לשחזר – כשאימא שלי הייתה מכינה קציצות, אחי ואני היינו מתגנבים מאחוריה, וכשהיא לא הייתה שמה לב, היינו גונבים קציצה מהצלחת המרופדת בנייר סופג. לא עזרו הצעקות שלה ("הכנתי 50 קציצות, איך יכול להיות שיש רק 40 בצלחת???"), לא עזרו הכאבים של הכוויות מהשמן המקציף מסביב לקציצה – אין על הטעם של הקציצות האלה, וכנראה שלעולם לא אטעם את הטעם הזה יותר.

אז מאחר ויצאתי מנקודת ההנחה שלשחזר את הטעם הזה כבר לא אצליח בדיוק, החלטתי לקחת אותן למקום קצת שונה. זה הזמן לספר לכם שלפני כחודש גיליתי שעברתי, את מחסום ה- 100 ק"ג, ועקב כך חזרתי במלוא הקיטור לדיאטה. עקב כך ובהתאם לזאת, חומר הגלם לקציצות נבחר להיות חזה עוף שהוא, כידוע, דל שומן (ולמי שמתפלא איך אני מדבר על קציצות מטוגנות ודיאטה באותו משפט – תמתינו, הסברים בהמשך).

הבעיה היא שזוגתי שתחייה, המושלמת מכל אישה, לא סובלת קציצות עוף. אז איך בכל זאת? איך עובדים עליה ככה שהיא לא תרגיש חזה עוף? פטריות. לפטריות יש משהו מאוד בשרי גם במרקם וגם בטעם. וברגע שעלו לי הפטריות במחשבה, המחשבה הזו מאיזו סיבה קיבלה כיוון אסייתי, ומיד החלטתי להוסיף בצל ירוק וסויה.

שנתחיל?

להמשיך לקרוא כשהקציצה של אמא שלי פוגשת את אסיה

סלט אלוהי (בסגנון אדוני)

לפני שבוע וקצת לקחתי חבר שהוא גם לקוח לארוחת צהריים. מאחר וב-"מזללה" של מאיר אדוני הוא עוד לא היה, נכנסנו לאוטו ונסענו לנחלת בנימין.

זו הפעם השניה שלי ב-"מזללה", בפעם הראשונה הייתי עם מורן רוטמן שבישלה אי-אילו פעמים עם מאיר אדוני, וזו הייתה הפעם הראשונה שלי בעסקית שלו. האמת של-"כתית" יש לי יחסים אמביוולנטיים. המסעדה מצויינת, האוכל באמת מצויין, אבל לפעמים הייתה שם התעסקות מיותרת ביותר מדי מרכיבים וחלקים שונים למנה ופחות מדי טעם. אני אוהב מאוד מנות שמרגישים אותן – לא חייבים שיהיו לך פיצוצים בפה, אבל צריכה להיות אמירה. משהו חזק, שברור בדיוק ממה הוא מגיע, ולעיתים היה שם פספוס כזה או אחר, ראו ערך מנת הוישיסואז שהיוותה השראה עבורי למשהו עם הרבה יותר "אומפף".

כשהגענו ל-"מזללה" מתברר שמי שמנהל את המסעדה הוא לא אחר מ-"דני". דני היה קצין ביחידה שלי כשהייתי בסדיר, ואח"כ נפגשנו בכל פעם שנקראנו למילואים – הוא אמנם בגדוד אחר, אבל תמיד לפני יציאה לשטח ואחרי החזרה – נפגשנו, חיבוק, מה העניינים קצר, וזהו. דני היה עד לא מזמן מנהל המסעדה (האלמותי אפשר להגיד) של דיקסי בתל אביב, ולמרות שתמיד היה לו מה לעשות בדיקסי, כשהגעתי הוא תמיד מצא את הדקה-שתיים-שלוש להגיע, לשאול מה העניינים, להמליץ על מנה ולצ'פר בקינוח או שתייה או משהו דומה. מעולם לא הייתי לקוח קבוע של דיקסי, ועדיין דני ידע לתת את ההרגשה שכדאי לי להיות.

מפה לשם, גם ב-"מזללה" דני שיסה בנו כמה מנות צ'ופר מהמטבח, ואחת מהן הייתה סלט של רצועות גזר עם שומר, רימונים ופירורי גבינה מעט חרפרפה שלא השכלתי לזהות ושכחתי לשאול. אחד הסלטים הטובים שאכלתי בזמן האחרון, עם טעמים ברורים של לימון ואולי גם קצת דבש או משהו מתקתק אחר שהיה "מאחורי הטעם". באמת סלט פשוט, כזה שמיד רואים את המרכיבים שלו ולא צריך לנחש מה יש בו, אבל מצד שני כזה שהטעמים שלו באמת משלימים האחד את השני. סלט מצויין, שאם הייתי לבד ואף אחד לא היה מסתכל עלי הייתי גם שותה את הרוטב שלו. כן. כזה טעים. אלוהי. וכשחושבים על זה, הגיוני שמישהו שקוראים לו אדוני יכין משהו עם טעם אלוהי, לא?

באחת מארוחות הערב האחרונות התחשק לי להכין סלט שונה מזה שאני מכין כרגיל, והחלטתי לנסות ולהתחקות אחר הסלט הזה. זוגתי שתחיה לא ממש משתגעת על שומר, לכן נאלצתי להחליף אותו בקולורבי, אבל אתם רשאים להחליט אם להשתמש בקולורבי, או בשומר, או בשניהם.

להמשיך לקרוא סלט אלוהי (בסגנון אדוני)