פשוט מבשל פשוט

אני איש של אביב. גם קיץ. למרות שאני לרוב מזיע בטירוף בקיץ, ולמרות העובדה שעדיין מונחות עלי כמה וכמה שכבות חימום מיותרות, אני פשוט לא אוהב קור, ולא אוהב אפור, ולא אוהב סתיו ולא אוהב חורף. טוב. קצת הגזמתי. סתיו אני אוהב כי יש בו, בסתיו, משהו שעדיין נעים, לא קר מדי, וכשיורד גשם הוא נעלם מיד, ועדיין אפשר לרכב בשטח על אופניים, ואפילו אפשר לרכב בשעות נורמליות כי השמש לא קורעת את הקרקפת כבר ב- 8:00 בבוקר.

אז למה חגיגות? כי עונה חדשה משמעה אוכל חדש. אם יש משהו שמבחינתי הוא כמעט הדבר היחיד שהוא חיובי בתקופה הקרה, אז מדובר בעובדה שזו העונה של התבשילים המנחמים, הכבדים, עם המוני טעמים והמוני שכבות טעם והמון הרגשה וריח של בית.

ולמה דווקא היום? למה לא בסופ"ש או לפני שבוע? או בכלל עוד שבועיים? אז האמת שיש היום סיבה משמחת מאוד – היום הופיע ראיון איתי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", עם תמונה והכל, וכשראיתי את הריאיון וכשקראתי את הפרגונים של החברים בפייסבוק ובוואטסאפ, אמרתי לעצמי שבעצם שום דבר מזה לא היה אם אתם לא הייתם, ובחודש האחרון קצת הזנחתי אתכם, בלוגר רע שכמוני. אז חזרתי להגיד לכם תודה על זה שעזרתם לי להגיע למקום שבו אני מספיק "בלוגר" בכדי שיראיינו אותי ל-"ידיעות אחרונות". הריאיון הזה גרם לי קצת לחשוב על עניין העיתונות הכתובה והעיתונות האלקטרונית, ושכנראה חבר'ה צעירים ממני אולי בכלל לא מבינים מה אני מתרגש, הרי מה זה בכלל עיתון מודפס לעומת YNET או וואלה!? מבחינתי זו העיתונות האמיתית, עדיין, וזו גאווה גדולה בשבילי שדווקא אני, יחד עם עוד 4 בלוגריות, נבחרנו להישאל על בלוגי האוכל שלנו. כיף גדול. נכון שכבר הופעתי מספר פעמים, בהקשר מקצועי, בעיתונות לאומית (כגון בכלכליסט), אבל כאן הייתה התרגשות גדולה עקב העובדה שמדובר כאן על בייבי אישי שלי, בלי קשר למערכת השיווק של מקום העבודה שלי או מערכת יחסי ציבור משומנת שעובדת עבורי. פנו אלי בגלל הבלוג, פנו אלי בגללי, כיף גדול.

האמת שההרגשה במהלך הריאיון הייתה טבעית מאוד. נורא נוח לי לדבר על הבלוג שלי, אני יודע להגדיר אותו בצורה מדויקת, יודע מה הוא בשבילי (מקום בריחה, מקום קתרזיס), יודע מה אני רוצה ומה אני לא רוצה לעשות בבלוג, ואיך לדעתי אני צריך להתנהג כבלוגר. קל מאוד להיסחף אחרי התהילה ולהפוך להיות זונה של מתנות חינם, אבל בלוגרים שמכבדים את עצמם צריכים להבין שבדיוק כמו עיתונאים, הם צריכים להישאר נאמנים לקוראים שלהם ולא לבצע המתנה שלהם. כן, אני חושב שבלוגר ועיתונאי זה כמעט אותו הדבר.

לפני כשבוע וקצת השתתפתי בסדנת בישול מקסיקני בביתו של מי שאין שני לו בהיכרות עם המטבח הזה, איתמר דוידוב. האמת, התרגשתי. מבחינתי הבית שלי הוא ממש קודש הקודשים, ולהכניס אנשים אל תוך הבית שלי הוא משהו שלא פשוט לי, בטח אם הם זרים. איתמר אירח והתייחס אלי ולעוד שלושת הבלוגרים שהיו יחד איתי כאילו הוא פשוט הזמין אותנו לארוחת ערב של חברים. מי מכם שזוכר את סשן הבישולים שלי ושל טל מ- "מה יש לאכול?" ב-"קורדוברו" זיכרונה לברכה, אולי זוכר שאחת המנות הייתה שלישיית קאסאדיות, שנעשתה מהטורטיות של "טרס פזוס" שבבעלות איתמר דוידוב ורענן סולומון. מפה לשם, הזמנתי את איתמר לארוחה שבישלתי יחד עם טל שם, ולטענתו, בזכותי הוא הציע לבשל בקורדוברו ערב אחד. וואלה.

המפגש עם איתמר היה מרתק וכיפי. איתמר יודע כל כך הרבה על האוכל המקסיקני שזה לא יאומן, ומצד שני הוא ממשיך לנסוע וללמוד וללמוד וללמוד על האוכל שהוא כל כך אוהב. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי לנסוע בעקבות המאכלים שאני אוהב… לכו תדעו, אולי מתישהו. מה ש- "טרס פזוס" עושה זה לייבא ולייצר מוצרים מקסיקניים שמתאימים או מותאמים לחיך הישראלי. האמת שקצת עיצבן אותי כשאיתמר אמר "להתאים לחיך הישראלי", וביקשתי להתעכב מעט ולהבין. מצד אחד, יש את עניין הנאמנות למקור. אם טורטיות מקסיקניות הן מתירס, למה צריך למכור טורטיות טקס-מקס שהן יותר עידון אמריקאי? מצד שני, בסיכומו של דבר, אני מניח של- "טרס פזוס" ולאיתמר ולרענן ישנן לפחות שתי מטרות – הראשונה היא למכור ולעשות כסף, והשנייה היא להביא את בשורת האוכל המקסיקני לישראל. אם בשביל לעמוד במטרות האלה צריך לעדן ולשנות טיפה (כל עוד לא חוטאים למקור) אז האמת ששווה להתאים, אחרת נישאר עם כוונות טובות, אבל עם אפס אוכל מקסיקני בארץ.

המפגש היה לרגל השקה של קו מוצרים חדש של "טרס פזוס" – קו מוצרים חדש שכולל כל מיני סלסות (רטבים מקסיקניים), פריחולס (frijoles, ממרח שעועית שחורה מתובלת שמזכיר בטעמו קצת צ'ילי קון-קרנה, רק בלי הקון- ובלי הקרנה), refried-beans (ממרח שעועית בהירה מתובלת), וטורטיות מקמח חיטה וכאלה מקמח מלא. האמת שהכי התלהבתי מהסלסות – ובעיקר מסלסה שעשויה מליים ומחלפניו ומסלסה מתוקה שעשויה מפלפלים אדומים, מעין ריבה מתקתקה-פיקנטית.

כשיצאתי מהבית של איתמר יחד עם קופסת הפתעות שמכילה מוצרים מהקו החדש ועם שקית של טורטיות מקמח לבן, כבר ידעתי שביום שישי יאכלו אצלנו פהיטאס. על הפהיטאס אני אצוק את הסלסה ירוקה מליים וחלפניו, וגם קצת מהסלסה המתקתקה.

רצה הגורל, ודווקא סלסת הליים והחלפניו והסלסה המתוקה לא הייתה בקופסת ההפתעות, אבל הייתה סלסה חרפרפה אחרת שיותר מתאימה לטבילה של נאצ'וס, ואכן הייתה גם קופסה של חטיפי טורטיה מטוגנים (משולשים קטנים של טורטייה שתובלנו וטוגנו). מאחר ואני מנסה לשמור על גזרת הבראד פיט שלי, נאלצתי למסור את חטיפי הטורטיה לביקורת אצל הילדים, שהלכו מכות מאחר ואחד מהם, כך לטענת השני, אכל שלושה משולשי טורטיה יותר מהשני. האמת, בסוף נשברתי וטעמתי את הטורטיות, ואני יכול לגבות לחלוטין את הכעס על כך שמישהו אכל יותר ממך. טעימות, מתובלות, אבל כמו כל דבר טעים, עתירות בקלוריות.

מאחר ואיתמר התכונן למפגש עם בלוגרים שלא אוהבים ללכלך את הידיים (בניגוד מוחלט לאלה שהיו במפגש, דווקא), המנות שהוכנו היו מנות קיץ מהירות על בסיס המוצרים האלה, לא משהו שאני רואה את עצמי מכין בעצמי (בגלל עתירות הקלוריות) או מפרסם כאן (מאחר ואין במנות האלה בישול אלא רק הרכבה), אבל עדיין, היו כמה דברים מגניבים ,ביניהם מגדל הנאצ'וס הזה שהוכן מחטיפי הטורטיה שדובר עליהם רק פסקה אחת למעלה – האמת שאחלה מנת אירוח למי שפחות מקפיד על הנושא של דל-שומן. שכבות של חטיפי טורטיות, "שפאכטות" של גוואקמולה, refried beans, רוטב סלסה מעגבניות ופלפלים שרופים, קצת פרוסות של פלפל חלפניו כבוש, ומעל הכל גבינת תום מגוררת. אחלה מנה ליד האבטיח-בולגרית במרפסת.

מכאן לשם, על מנת שלא לאכזב את עצמי (בכל זאת, הבטחתי לעצמי פהיטאס) ולאחר צ'ט קטן עם איתמר בפייסבוק, אצתי רצתי ל-"עדן טבע מרקט" בנתניה בכדי לקנות את הסלסות שרציתי. לא זול (בין 30 – 35 ש"ח לצנצנת), ואולי זו מדיניות המחירים של עדן טבע מרקט, אבל שווה.

אחת ההיכרויות הראשונות שלי עם המטבח המקסיקני (אם שמים בצד את הצ'ילי קון-קרנה, שהוא כנראה בכלל לא באמת מקסיקני) הייתה באנגליה, בעיירה שכוחת אל שנקראת רידינג (כמו הארובות). מדובר באמת על מקום שלא ברור לי למה אנשים גרים שם, הדבר הכי מעניין שיש שם זה אצטדיון כדורגל ומרכז מסחרי שנקרא "האורקל" (The Oracle). באמת, שום דבר שדיזינגוף סנטר לא היה לפני 10-15 שנים. הייתי שם למטרת קורס, ולמעט מסעדה תאילנדית שהייתה לא רעה בכלל, המקום היחיד שידע לספק רעב (וגם לספק צרבת כהלכתה) הייתה מסעדה מקסיקנית שבה התוודעתי אל הפהיטאס.

אני אוהב מאוד אוכל בשיטת "עשה בעצמך" – אל השולחן מגיעים ברוב הדר וטקס מגש עם טורטיות חמימות, כמה קעריות עם כל מיני ממרחים כגון גוואקמולה, ממרח שעועית, פלפלי חלפניו, סלסות כאלה ואחרות, רבעי ליים, פרוסות עגבנייה, בצל, וקערית עם שמנת חמוצה. על מחבת ברזל כבדה ורוחשת מגיעות רצועות של בשר צלוי. ומעכשיו, הכל בידיים שלך – כמו "בנה ביתך", אבל עם טורטייה. מניחים קצת גוואקמולה, קצת שעועית, מפזרים קצת פלפלים, מניחים כמה רצועות של בשר, כמה שפאכטות של שמנת חמוצה, אולי איזה קוועץ' של ליים, ומגלגלים כאילו כל ימי חייך עבדת בדוכן שווארמה. אם הטורטייה נבנתה נכון (כלומר לא יותר מדי ולא פחות מדי), יש לכם לונה פארק של טעמים ומרקמים בפה. הרעיון (לפחות אצלי בראש) הוא שבכל ביס יש טעם קצת שונה, ולכן אני מאוד מקפיד דווקא שלא למרוח את המטבלים, אלא להניח גושישים קטנים מהם בצורה מבורדקת לחלוטין על הטורטייה, ורק את הבשר והירקות להניח כך שבכל מקום יש מהם. כשנותנים ביס, לפעמים נופלים על ביס של בשר עם גוואקמולה ועגבניה, לפעמים על ביס של בשר עם שעועית וחלפניו עם בצל, לפעמים עם הכל ביחד, לפעמים רק עם בשר. אני מת על זה.

אני מכין לרוב פהיטאס מבשר בקר ומחזה עוף, ששניהם עוברים טיפול מיוחד, כזה שאולי כבר קראתם עליו כאן. אני משתמש בנתח שבארץ לא משתמשים בו כמעט, נתח שנקרא Flank Steak או Skirt Steak, אבל אם לא תצליחו להשיג – תוכלו להשתמש ברצועות של שייטל (ואופן ההכנה יישתנה במקצת).

איפה שהוא בשנות ה- 2000, יותר נכון בדיוק באפריל 2000, עזבתי משרה בטוחה ודי בכירה בנטוויז'ן והצטרפתי כשותף לארבעה שותפים נוספים בהקמת חברה שעסקה באינטגרציה וייעוץ בתחום אבטחת המידע והתקשורת. עד היום אני זוכר איזו מדהימה הייתה התקופה הראשונה, בכל אחד מאיתנו הייתה חדוות יצירה שכנראה אפשר שתהיה לך רק כשאתה עושה משהו בשביל עצמך, בעצמך. חלק מהווי החברה היה בחברות בינינו, ולמרות שתמיד היה ברור שישנם קשרים בעוצמות שונות בין כל שני שותפים, בגדול הייתה הרגשה של "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד".

בכל יום שני, יחד עם אחד השותפים, הלכתי לשחק ביליארד במקום שכבר אינו קיים כיום בתל-אביב, מועדון ביליארד שנקרא "Score's", באיזור אלנבי-פינת יהודה הלוי. השולחן הקבוע שלנו בימי שני היה השולחן הטוב ביותר במועדון – הקרוב ביותר אל הבר שהיה במרכז המועדון. כמה קבוע היה השולחן? היה עוד מישהו ששיחק בימי שני, קצת פחות קבוע, אבל עדיין ניסה בכל יום שני להזמין את השולחן עבורו, ותמיד הסבירו לבחור הזה, אחד יאיר לפיד, שהשולחן הזה שמור.

אני יכול לספר לכם שהייתי אחד משחקני הביליארד הטובים ביותר שראה המועדון הזה במשך כמעט שלוש שנות המשחק שלי במקום. אני יכול, אבל זה יהיה שקר גמור. אני אוהב לשחק, מכיר את החוקים (הבינלאומיים, הנכונים, האמיתיים, בניגוד למה שמשחקים בארץ), אני יודע לשחק בסדר גמור, מבין מה צריך לעשות איפה, היו לי במהלך חיי כמה מכות מדהימות (כאלה שכנראה היחס בין היכולת למזל מתחלק 50:50), אבל זהו, פשוט נהניתי מהמשחק ומהשגרה של "כל יום שני". האמת שחלק גדול מהמשחק, מעבר למשחק עצמו, הוא מה שנקרא "Trash Talk" – השיחה בין השחקנים, איך כל אחד מנסה להוציא לשני את המיץ… השחצנות העדינה (או לא עדינה) שלי ושל השותף שלי… היינו פשוט מעולים בזה. מעולים. "איזו מכה! התקשרו עכשיו מ- ESPN, ביקשו להעביר את המכה הזו ב-Replay בתור אחת המכות הטובות של השנה", "קח את הזמן, לא, אין לחץ על השולחן, זה לא שאנחנו משלמים לפי זמן. תכוון כמה שאתה רוצה, אני הולך בינתיים לשירותים", "חמור? אתה נותן מכה עם חמור? גברים אמיתיים לא משחקים עם חמור" (חמור הוא מין ידית עזר שמשתמשים בה לייצוב המקל כשהמקום ממנו מכים עם המקל רחוק מאוד מהכדור). אני מניח שאתם כבר מבינים.

אבל מה הקשר לאוכל? והרי הבלוג הזה באוכל עסקינן, לא? אז זהו, שהשותף שלי למשחק, רפי, הוא טורקי גאה שאוהב מאוד את המטבח הטורקי. רצה הגורל ומול ה- Score's הייתה מעין מסעדה טורקית שנקראה "ביזים דונרג'י" ("דונר" – שווארמה טורקית, "ביזים" – שלנו, ובתרגום חופשי – "שווארמיה שלנו"). לפני המשחק, היינו נפגשים שם לארוחה שנראתה כל יום שני בדיוק אותו הדבר – טורק לחמעג'ון, מנת דונר (כאמור, שווארמה טורקית מצויינת שהשיפוד שלו עשוי מפרוסות של בשר בקר עם בשר כבש טחון בין פרוסות הבקר) ואני, שבלי קינוח לא יכול, הייתי מסיים עם "שאקר פאהרה", בטורקית "עכבר מסוכר", שהוא מין עוגיה מוארכת (וקצת מזכירה גוף של עכבר) טבולה בסירופ סוכר. אליפות.

על הלחמעג'ון הטורקי, שהוא מעין פיתה שעליה יש בשר טחון מתובל, מניחים פרוסות דקות של עגבניות ובצל טריים,נותנים "שפריץ" של לימון, מגלגלים למשהו שדומה קצה ללאפה, ואוכלים.

עזבתי את השותפות אחרי ארבע שנים בדיוק, כשהרגשתי שהחברות התחלפה במשהו אחר, לא נעים, ושאני כבר לא יכול להתקדם מקצועית ועיסקית בחברה. לאחר כשנה לאחר שעזבתי (אבל בלי קשר ישיר לעזיבה שלי), השותפות כולה התפוצצה וארבעת השותפים שנשארו התחלקו לשני זוגות שותפים – שניים שנשארו בחברה המקורית ושניים שפתחו חברה אחרת, מתחרה. כשהחברה רק קמה, היו לנו שתי פגישות ששינו את דרך המחשבה שלי לגבי איך צריכה להיראות שותפות שאני חבר בה – פגישה אחת (שאמנם לא הייתי בה אבל תוכנה צוטט לי כמה וכמה פעמים…) הייתה עם לקוחה שאמרה שלאורך כל חיי החברה יקרו מקרים שמשהו יפול על הריצפה ומישהו יצטרך להתכופף ולהרים אותו. "תוודאו שאתם מוכנים תמיד להתכופף ולהרים את הדבר הזה, כל דבר וכל אחד. היום שבו תפסיקו להיות מוכנים להתכופף בשביל השותפים שלכם, יהיה היום שבו השותפות כבר לא תהיה שווה כלום". הפגישה השנייה הייתה גם היא אצל לקוח, חברת סטארט-אפ, והדהימה אותי רמת הפוליטיקה והגועל נפש בין שני סמנכ"לים (של הלקוח) שנכחו בפגישה, שעשו הכל בכדי להוציא אחד את השני הכי רע שאפשר. כשיצאתי מהפגישה אמרתי לשותף שלי שנכח איתי בפגישה – "ביום שאנחנו נתנהג ככה אחד לשני, אני לא אהיה בחברה". וכך היה. כשהגיעה ההצעה מסיסקו, חברה שהשתוקקתי שנים לעבוד בה, הייתי כל כך בשל לעזוב, שלא היה צריך לשכנע אותי. למדתי המון בחברה הזו, עשיתי קפיצה משמעותית מאוד ברמת ההבנה שלי של הצד העסקי של העולם שבו אני עוסק, החזקתי בתפקיד של סמנכ"ל מצד אחד, אבל גם "פועל זוטר" מצד שני שחייב לעשות כל מה שצריך בשביל שהחברה תצליח, ופשוט, הגיע הזמן להתקדם קדימה.

כשהגשתי את המנה הזו אצלנו בארוחת הערב כולם כולל כולם אהבו אותה, מה שלא תמיד קורה מאחר וכמעט תמיד יש מישהו שמשהו מפריע לו, והפעם – כולם אהבו – כולל שני הפיינשמקרים, זוגתי שתחייה והבן הקטן שלי, שלרוב נוהג לאכול את המסביב ופחות את מה שמכיל בשר… כזה קונצנזוס על זה שהמנה טעימה הרבה זמן לא היה. למרות שהקונצנזוס הזה המשיך גם בארוחת שישי הבאה, שהכנתי בה עוד מנה מגולגלת – טורטייה מקסיקנית, אבל על זה בפוסט נפרד…