פשוט מבשל פשוט

באחד הימים האחרונים נשארתי לעבוד מהבית – היעילות שלי מדהימה כשאני יושב בבית לבד בלי שיש אף אחד שמסיט את תשומת דעתי מסביב, מדהים אותי לפעמים שבשעתיים עבודה לבד בבית אני מספיק עבודה של יום שלם. ומאחר ובשנה האחרונה אני מוצא את עצמי בעיקר מלהטט בין העבודה ללימודים למשפחה וקצת לרכיבה על האופניים (מה שמשאיר מעט מאוד זמן לבלוג, בטח מתם לב לזה), כל דבר שיכול להעלות את היעילות שלי מתקבל בזרועות פתוחות. מה זה בזרועות פתוחות, ממש "מי בא לאבא?!?!?".

הבעיה היחידה ביום שכזה שצריך לדאוג לארוחת צהריים לבד – אבל אני משתדל לעבור בבוקר בסופר, לקנות משהו או שניים כהכנה לארוחת הצהריים, ולהכין משהו זריז כשצריך. כשעברתי בסופר בבוקר, החלטתי להכין רצועות חזה עוף במרינדה של צ'יפוטלה – יחד עם כמה ירקות, מכניסים לטורטייה לבנה, ויש ארוחת צהריים מצויינת ב-"לאפה". בראש כבר שידכתי לו ממרח צ'יפוטלה מצויין של "טרז פזוס" של איתמר דוידוב ושאופסן במקרר די מזמן, כשהתחלתי את הנסיונות שלי לערב הבישולים שלי בקורדוברו. טורטיות אמורות להיות במקפיא (שנרכשו יחד עם ממרח הצ'יפוטלה), ויחד עם דלעות ערמונים שהחלטתי להכין בסגנון אייל שני (רק בלי כל נושא תסביך הנטישה) הארוחה כבר הייתה מסודרת אצלי בראש. חלבון, פחמימה, ירקות – הכל סגור.

Too make a long story short- כשהגיעה השעה להכין ארוחת צהריים גיליתי (באמת להפתעתי) שגם ממרח הצ'יפוטלה וגם הטורטיות לא בין הנמצא. אני עוד צריך לתזכר את בני הבית (ובעיקר את זוגתי שתחייה) לאן שתי הצנצנות של טרז פזוס נעלמו (באחת מהן היו עלי סברס מוחמצים שאני מאוד אוהב), אבל פתאום מצאתי את עצמי עומד מול שוקת שבורה, או מקרר ריק אם תרצו, וכל התוכניות שלי התפוגגו להן. באסה.

אבל אנחנו לא ניתן לקצת חוסרי חומרי גלם להשפיל אותנו ולדרוך על מצב הרוח שלנו, נכון? נזכרתי שכשהיינו אצל שי ומורית בשבת (לארוחת דים-סאם שעוד ייכתב עליה כאן) מורית בישלה מעין קארי תאילנדי של עוף שהריח מעולה. עוף – יש. חלב קוקוס – יש (לא רק יש, אלא גם דל שומן!). משחת קארי תאילנדי ירוקה – אין, אבל יש אדומה חריפה.

תוך 10 דקות עבודה ועוד 30 דקות בישול הבית כבר התמלא בריח מעלף של עוף וקוקוס. מיד לאחר שסיימתי את ההכנות לקארי העמדתי גם סיר אורז על הכיריים שיתבשל במקביל לקארי – וחזרתי לעבוד קצת עד שהכל יהיה מוכן.

יאללה, לעבודה – קארי עוף ודלעת בחלב קוקוס שלא יאכזב כל דורש לאוכל מהיר ולא יבייש כל פועל תאילנדי בקופנגן או עובד הייטק ב- WFH (עבודה מהבית – Working From Home).

להמשיך לקרוא התכנית – מקסיקנית, הביצוע – תאילנדי לחלוטין

על מירב כבר סיפרתי לכם לפני לפני שנתיים. מירב ואני עבדנו ביחד די הרבה זמן, חלק מהזמן חלקנו את אותו משרד. עד היום, שש שנים אחרי שעזבתי את החברה שמירב עדיין עובדת בה (והתקדמה אחושלוקי שם), אנחנו נפגשים פעם בכמה זמן ומקשקשים על החיים שלנו, על העבודה, על הצרות ועל הצדדים הטובים של החיים שלנו.

לרוב אנחנו מקיימים את הפגישות שלנו באמצע היום, חוטפים ארוחת צהריים מהירה לרוב כשאני יוצא מפגישה באיזור המשרד שלה. בפעמיים האחרונות, בעיקר בגלל חוסר זמן באמצע היום (ואולי גם בגלל שהבנו שמאחר ואנחנו נפגשים פעם בחודש-חודשיים אי אפשר להתעדכן אחד מהשני ב- 45 דקות באמצע היום…), יצא לנו ללכת למסעדות "שוות".

בפעם האחרונה החלטנו שהולכים ל-"אברקסס צפון" של אייל שני ושחר סגל. רק אייל שני יכול לחשוב על מסעדה שקוראים לה אברקסס (איזו מילה מהמיתולוגיה היוונית) ולהוסיף לה את המילה צפון בכדי שזה יישמע משהו יותר "ארצי" ואמיתי. מתברר שהבר "אברקסס" בלילינבלום קיים כבר 15 שנה, ובכדי לבדל אותו, קרא לו אייל שני "אברקסס צפון", ועדיין אלוהים יודע למה לקרוא למסעדה בשם זהה לבר(ותודה לאריאלה כ. ע. ולאתי ל. שלימדו אותי משהו בהילכות ברים תל-אביבים). כאדם וכפרסונה, אני לא ממש סובל את אייל שני. יש שתי אופציות – האחת שהוא דפוק, ואז אין לי שום סיבה לסמפט אותו, והשניה היא שהוא עושה את עצמו, ואז אין לי שום סיבה לסמפט אותו.

נתחיל מהסוף? אחלה אוכל, אחלה אווירה, קצת פלצני, קצת מתחכם מדי ומנסה מדי, אבל אחלה אוכל ולא יקר כמו שהייתם מצפים ממסעדה שמגישה "פניני סלק" או "עלי מנגולד נמסים לתוך עצמם" (250 לשני אנשים, בלי יין ובלי שתייה). יש למסעדה בעיה רצינית של תיזמון המנות, אבל כשהמנות מגיעות הן כל כך טעימות, שאתם כבר שוכחים שחיכיתם להן קצת יותר זמן ממה שנראה לכם הגיוני.

החוויה באברקסס מתחילה כשמתקשרים להזמין מקום. במקום שאחת מהאחמ"שיות תקליט בקול צרוד סיגריות איזה תפריט, אייל שני הקליט תפריט שהטקסט שלו דומה ל-"אם תלחצו 1, תוכלו להזמין מקום במסעדה. אם תלחצו 2, תקבלו את רונית". הקשתי 2, השארתי פרטים וכתובת, אני מקווה שרונית כבר בדואר.

ברגע שמגיעים למסעדה מבינים שהמוטיב המרכזי כאן הוא "שונה". בכל זאת, מסעדה של אייל שני, ברור שלא יהיה כאן משהו סטנדרטי. עם כל חוסר הסימפטיה שלי לאיש (או לפחות למה שהוא משחק), אני מעריך אותו מאוד כאיש מקצוע. יש לאיש מה שקרוי "יד" – הוא יודע לחבר טעמים, ליצור מנות באמת מופלאות.

המוטיב השני השולט במסעדה הוא נייר. הם באמת לא שמעו על יערות הגשם שנגמרים לנו מתחת לידיים, כמות המופעים של נייר שם היא מדהימה – על השולחנות מפות נייר, חלק מהמנות מגיעות בתוך נייר. חאליק. קצת מופרע מדי. לדעתי לפחות.

ואז מגיע התפריט. בואו נדבר על תפריט היין קודם כל. יינות טובים. ייצוג כמעט הולם ליינות ישראליים. אבל התפריט הוא… באנגלית. שנינו קיבלנו תפריטים באנגלית, ויש לי הרשה שתרבות היין בארץ היא כזו שלא רק תיירים שותים שם יין. בקיצור, מתפריט היין עולה קצת ריח של פלצנות.

אבל אז מתחילים לקרוא את התפריט של האוכל. דף A4 שהודפס במדפסת צבעונית. נשבע לכם שהפעם האחרונה שקראתי משהו כזה הייתה לפני הבגרות בספרות. ביאליק זה היה אם אני לא טועה. משהו מתחום הפרוזה.

להמשיך לקרוא המסעדה שלא שמעה על יערות הגשם – אברקסס צפון

קרה לכם פעם פעם שכששמעתם על מרכיבים של מנה לא הבנתם בכלל איך מישהו יכול לחשוב בכלל לחבר ביניהם למנה אחת?פשוט חשבתם שמישהו שתה יותר מדי או שעישן משהו שהביא אותו למצב שבו לא הייתה שום צנזורה על השטויות שהוא הכניס לאותה מחבת?

בפעם הראשונה שהייתי במסעדת "חדר האוכל", "פונקתי" (לא בגללי או בזכותי, אלא בזכות מי שחלקה איתי את השולחן) במנה שנקראת "סינייה דג". דג עם טחינה. גועל נפש. זוועה. מי יכול לחשוב על דבר שכזה.

אלוהים.

השף באמת מעשן משהו חזק, חשבתי לעצמי, וזה היה עוד לפני שהכרתי אותו אישית.

כשהמנה הגיעה לשולחן, "המנה הכי מיוחדת שלנו, מיד אחרי הקרם חצילים", אמר המלצר. עאלק.

אלוהים.

לא נעים, בכל זאת, קיבלנו מנה "על חשבון הבית", חייבים לטעום ולהגיד שזה טעים. טעמתי מתוך נימוס.

הביס השני היה כבר שלא מתוך נימוס אלא מתוך השתאות. איך יכול להיות שמשהו שכל כך לא מתחבר לי יכול להיות כל כך טעים? מתוק, חמצמץ, דג, תבלינים חמים. טעים. עוד ביס, ועוד ביס, והשפית מורן רוטמן (שותפתי לשולחן שכבר כתבתי עליה פעם, שבינתיים הספיקה כבר להתמחות בכמה מסעדות אירופאיות בהולנד וצרפת, והיא השף והבעלים של הקייטרינג "רוטמן אמנות קולינרית" ונראה שהיא באמת עושה חייל!) ואני התחלנו להתווכח מאיפה מגיע המתיקות במנה. אני לא זוכר מה אני אמרתי ומה היא אמרה, אבל שנינו טעינו… אבל על דבר אחד לא התווכחנו – המנה הזו הייתה הכי טעימה בכל הארוחה, ולא הייתה בארוחה הזו מנה אחת שהייתה פחות מ-"מאוד טעימה".

עד היום, בכל ביקור שלי במסעדה, אני לוקח את המנה, וכשאני ממליץ למישהו על המסעדה אני גם ממליץ על המנה הזו.

בפוסט "כל כלי כלי" הופיע מתכון למרק חצילים שרופים שמתברר שהוא המאכל הראשון מבית מטבחו של ירון קסטנבאום שאכל עומר מילר ב-"פוד-ארט", והמנה הזו היא המאכל הראשון מבית מטבחו של עומר מילר שאני אכלתי… לכו תדעו, אולי זו איזה אומר משהו, לא? לא! זה פשוט אומר שהגיע הזמן שאכין אותה בעצמי, לא? הרשיתי לעצמי אפילו לשנות אותה טיפה…

להמשיך לקרוא טעמים שלא מתחברים, אבל מושלמים ביחד

בטח שמתם לב שבזמן האחרון קצת נעלמתי, אני כותב פחות בבלוג ומי מכם שעשה גם לייק לדף שלי בפייסבוק בטח ראה שאני הרבה פחות אקטיבי מבעבר (ומי שעוד לא עשה, שיעשה תיכף ומיד לייק בפייסבוק של הבלוג, שמעתם? מיד! לא רוצה לשמוע מילה, כלום – אחרת אני שולח אותכם לעמוד בפינה של הפייסבוק שלכם!).

אז שום דבר לא קרה, תודה שאתם מתעניינים, רק שהשילוב הזה של לימודים ועבודה לא ממש משאיר לי זמן לחיים, ומספר הפעמים שאני מצליח לבשל הוא ממש מועט, והזמן שיש לי לכתוב הוא עוד יותר מועט. Cest la vie. אני מקווה מאוד שבזמן הקרוב (הסימסטר הקרוב, כלומר) אני אתאפס קצת יותר טוב על חלוקת הזמנים ואולי יהיה לי קצת יותר זמן לבשל ולכתוב. אתם תהיו הראשונים לדעת, מבטיח.

ובכל זאת, לאכול חייבים, נכון? נכון! אתם כבר יודעים כמה שאני אוהב את מהפיכת הקופונים, שכבר עזרה לי בעבר להגיע למסעדות יוקרתיות או יקרות עם פחות כאבי מצפון. כשראיתי שיש קופונים לפני כמה חודשים למסעדת מאראבו ברמת-גן (רמת-גן, לא בדיוק המקום הקלאסי שבו הייתם מצפים למצוא מסעדת יוקרה, לא?), זו הייתה הזדמנות מצויינת לנצל בכדי להגיע למסעדה ששמעתי עליה המון, כולל את העובדה שהיא יקרה (למרות שהעובדה הזו הופרכה כשהיינו שם). מיד עדכנתי את ש', שותפי לפשע בכל הנוגע לקופונים, ולמרות המחאות של נשותינו (מ' של שי וזוגתי שתחייה), קנינו את הקופונים למאראבו. בדיעבד התברר שש' ואני לעסנו קצת יותר ממה שיכולנו לבלוע (תרתי משמע), והייתה לנו תקופה שהיו לנו קצת יותר קופונים מסופי שבוע לבזבז אותם… האמת שאני אוהב ללכת למסעדות עם ש' ו-מ', הם שותפים טובים לעשות sharing של מנות (because sharing is caring!), מה שאומר שאנחנו יכולים להנות כולנו מיותר מנות.

התנצלות קטנטנה על איכות התמונות – תנאי הצילום במסעדה החשוכה מעט לא אופטימליים בלשון המעטה, כך שלא בטוח שאצליח להעביר את יופי המנות, אבל, זה רק אומר שתצטרכו להשקיע בקריאה של הטקסט…

להמשיך לקרוא מאראבו – פנינה של טעמים והבנה של חומרי הגלם