פשוט מבשל פשוט

מבחינתי, חג השבועות, עם כל החשיבות הדתית-לאומית שלו, הוא חג שמנוגד לדת שלי האישית. כתבתי על זה בשנה שעברה ואני לא ארחיב. אבל בגלל זה ובהתאם לזאת, אני מרגיש שאני מאוד רוצה לעשות משהו שונה, אבל מצד שני כן עם גבינה וחלב וכל החארטה הזה, בכדי בכל זאת למיליוני המעריצים של הבלוג ברחבי העולם (והיקום בכלל) משהו מיוחד לשבועות, הנה מתכון למשהו באמת שונה.

אם יש משהו שאני אוהב במטבח, זה את המילה (והביצוע) "ואריאציה". אם יש משהו שאני אוהב מאוד לעשות, זה לקחת תבשיל "קלאסי" או "מסורתי", ולהכין משהו שמשתמש באותו רעיון או באותה טכניקה או באותו שילוב חומרי גלם, אבל בצורה ובטעמים קצת שונים מהמקור. למרות שאין לי בעיה לאכול את אותו אוכל יום אחרי יום אחרי יום, כשאני מבשל לעצמי ולמשפחה אני חייב גיוון, וואריאציות הן דרך מצויינת לגוון מצד אחד, ולהיצמד לרעיונות שעובדים ומצליחים מצד שני. וחוץ מזה, מאחר ואני משתדל מאוד לבשל דל שומן, וואריאציות הן הרבה פעמים חובת המציאות. דוגמאות רבות אפשר למצוא בבלוג – החל מ- "כדורי הבשר האיטלקיים", עבור דרך שדרוג של ה-"קניש בשר" הסטנדרטי וכלה ב-"ביף פילונגטון" שהיה כאן בשבוע שעבר ומהווה וואריאציה דלת-שומן וקלוריות ל-"ביף וולינגטון" האלמותי.

מי מכם שכבר נמאס לו להכין בכל שבועות את אותה עוגה אלמותית שכולם אוהבים, והיא באמת מצויינת, אבל מה לעשות, נמאסה – הגעתם למכון הנכון. אנחנו נאלתר על אחת מאושיות המטבח הערבי, אילתור שיכול להיות שיעלה לי בחיי רק בגלל החוצפה של אשכנזי יהודי שמעז לגעת בלב ליבה של סצינת הקינוחים הערבית – הכנאפה.

מי מכם שזוכר, לפני כחודשיים הוזמתי למפגש בלוגרים שתכליתו עסקה בשמן של יד-מרדכי. כשיצאתי משם, היה ברור לי מאיזו סיבה כלשהי שאני הולך להכין כנאפה, ולטגן אותה בשמן זית. נשמע מוזר? אני דווקא מאוד אוהב את הטעם העדין של שמן הזית בדברים מתוקים, למרות שלא יוצא לי להשתמש בשילוב הזה מספיק. ככל שהתקדמתי בלעצב לעצמי את המתכון, הבנתי שאני הולך להכין משהו שונה לחלוטין, שישמור על המרקם והטעמים הבסיסיים אבל יוסיף גם המון טעמים חדשים מסביב, כאלה שלא מוצאים בכנאפה "קלאסית". פתאום היה ברור לי שאני חייב לייצר וואריאציה שהיא גם דלת שומן יחסית לכנאפה הרגילה, וגם אם היא עזה בקלוריות בגלל סוכרים, נוכל להוריד הרבה יותר קלוריות אם נקצץ את השומנים.

אז יאללה, אודרוב, לעבודה – כנאפה עם שמן זית עם ריקוטה תוצרת בית עם נגיעות של ריבה בסירופ דבש-לימון.

להמשיך לקרוא ארץ זבת חלב ודבש. וקדאיף גם.

ביום העצמאות האחרון עשינו על האש יחד עם חברים. התכנון הראשוני היה לעשות על האש באיזה יער, אבל אז התברר שלמרות שאחד החברים היה בעברו הצבאי מג"ד חי"ר וגם מח"ט באחת הגזרות הכי חמות של צה"ל, הוא לא ממש מת על שטח… אז הוא "דילג" את האירוע לבית (הענק) שלו ואת הגינה (העוד יותר ענקית) שלו. האמת, כולנו קיטרנו על זה שתא"ל (לא במילואים) א' וזוגתו י' לא רצו לצאת ליער, אבל בסיכומו של דבר – כשיצא הקינוח הקפוא המדהים (אני עוד אפרסם אותו כאן), ותה צמחים שנקטפו מהגינה ומים קרים ישירות מהמתקן וכשיצא האספרסו, הקיטורים נעלמו.

מה זה קשור לריבה? כמעט ממש לפני הפיזור נחו עיני על הורדים היפיפיים בגינה של י' וא'. כששאלתי אם הם ריחניים ונעניתי בחיוב, ביקשתי מי' שכשהפרחים מתחילים להיראות לא טוב, ממש מתחילים, שתדבר איתי ואני אבוא לקטוף את הפרחים. כנראה שבאותו יום הייתי צריך למלא לוטו, מאחר והתברר שהפרחים כבר התחילו לא להראות בשיא ימיהם.

את היום סיימנו כשבידי שקית ניילון עם 10 פרחים גדולים בוורוד וצהוב וחיוך גדול על הפנים.

אז מה, לעזאזל, זה קשור לריבה? תפסיקו לקלל ותזדיינו בסבלנות. זה מיד מגיע.

להמשיך לקרוא לא לריב על הריבה!

כמו שחלקכם בטח זוכרים, בתחילת דצמבר השתתפתי באירוע ההשקה של תערוכת "מבשלים 2010", תערוכה ראשונה מסוגה בישראל שמיועדת כולה ל-"פודיס" – אנשים שמתעניינים באוכל, גאדג'טים למטבח וכד' בכל הרמות – החל מאלה שסתם אוהבים לבשל, עבור באלה שאוהבים ללמוד טכניקות חדשות, וכלה באלה שמתחרמנים מקולפנים לעגבניות כאילו מדובר באיזה אביזר שבדיוק "סוגר להם את הפינה" בפנטזיה שלהם.

התערוכה ממש כבר בפתח, ואני חייב לציין שיש בי מין סוג של התרגשות – על פניו נראה שבאמת מדובר בתערוכה בסדר גודל שעוד לא הייתי בה (לפחות לא בעולם האוכל) – הולכים להיות שם 90 (תשעים!!!) מציגים, ומאחר והיום פגשתי את אחד ממארגני התערוכה אני יכול גם להגיד לכם שהושקעו בה מיליון וחצי שקל עד עכשיו.

כחלק מהתערוכה יש המון, אבל המון הרצאות של שפים מאוד מעניינים כמו רן ראש (הנמל 24), אסטלה, יאיר פיינברג, אייל לביא, מישי בלוג (שוקולייטר מופלא שאצלו למדתי שוקולדינג בכמה סדנאות) ובועז צאירי. על בועז תשמעו היום די הרבה. חוץ מההרצאות יש גם סדנאות – אני הצלחתי להירשם (ממש בעור שיניי) לסדנה של אורי שפט (מ-"לחמים") על, כמה מפתיע, אפיית לחם, והבן שלי רשום לסדנת בישול לילדים עם דורית שנון (אין כניסה להורים…). יהיה מעניין בשבוע הבא לפודיס, בזה אין ספק.

כחלק מאירועי הפתיחה הוזמנתי יחד עם עוד כ- 14 בלוגרים של עולם האוכל לקחת חלק בסדנת בישול בספייסס, מקדש אמיתי של פודיס שמנהל הבנק שלי לא מרשה לי להיכנס אליו בימים רגילים – יש שם כמעט כל חומר גלם, כלי עבודה או גאדג'ט שאי פעם תחשבו או תרצו עליו, למטבח כמובן. סדנת אוכל שמיועדת אך ורק לנו – נשמע מעולה, אבל אני הייתי באטרף מהרגע שהבנתי על מה ומי מדובר. האמת, מהרגע שנועה (שהיא מנהלת השיווק באינטרנט של התערוכה) שאלה אותי אם "יעניין אותי להשתתף בסדנה כזו" התחלתי להתרגש כמו בת טיפשעשרה לפני הופעה של איזה אליל נוער כזה או אחר. הוזמנתי להשתתף בסדנת סושי שיעביר אותה בועז צאירי.

בועז צאירי, למי שלא יודע, נחשב "הכהן הגדול" של האוכל היפני בכלל בישראל ושל הסושי בפרט. בועז, שהוא בכלל בעל תואר שני בגיאוגרפיה וההתמחות שלו היא באינדיאנים, פגש במהלך שהות בקנדה כמה מאסטר-שפים יפנים שהגיעו יחד עם מנהלים יפנים בכירים כאלה ואחרים לנפוש בוונקובר. מאחר ו- Senior Executive יפני לא יכול שלא לאכול את הסושי שלו במהלך חופשה בקנדה, הרי שכל מנהל שכזה מביא איתו מאסטר-שף במזוודה בכדי שיכין לו את האורז בדיוק כמו שהוא אוהב.

שם, איפה שהוא בתחילת שנות השמונים, התחיל הרומן של בועז צאירי עם האוכל היפני. בועז, שנשוי ליפנית והוא הבעלים החוקי והמאושר של שתי מסעדות "סאקורה" (האחת, הראשונה, בירושלים, והשנייה בתל-אביב), הוא גם הבעלים של "חוות סאקורה" באיזור כפר-ויתקין, שם הוא מגדל להנאתו (ולמסעדתו) אצות, קיפודי ים ועוד גידולים שגם אם אכתוב עליהם, לא בטוח שאדע מה עושים איתם.

להמשיך לקרוא סושי-שוס