מלא לביבות של לביבה!!!

יש לי מין סוג של יחסים דואליים עם חנוכה מאז ומעולם. מצד אחד – בחנוכה, כמעט תמיד, חל יום ההולדת שלי. זה קרה בלי הודעה מראש ב-18 לחודש, תודה רבה למברכים, החל מיום חמישי אני יכול להגיד שאני “40 פלוס”, אבל נשבע לכם, לא מבין איך לא על זה שאני עוד ממש, אבל ממש ממש, ילד שעוד לא התבגר. לא רק בפנים, אלא גם בחוץ. במקביל זה באמת, אבל באמת, אחד החגים הכי משמינים שיש. תועפות בצק, תועפות סוכר, ולפני זה יש לאטקעס מתפוחי אדמה… והכל מטוגן… אז נכון, את כל החגים היהודיים אפשר לסכם ב-“הגויים ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, בואו נאכל!”, אבל ברצינות – אין גבול? כמה אפשר להתעלל בנו? Haven’t the Jewish people suffered enough???

אבל אני בטוח שמבין קוראיי האהובים יש מישהו שיקום ויגיד – “אבל רגע, הרי אפשר להכין סופגניות אפויות”. ובכן חברים, אם אפשר, ממש לפני שנגרמת השנה ומתחילים סיכומי השנה, לסכם את המאורע הכי חשוב השנה, אז לא – זו לא נפילת הממשלה וגם לא מחיר הנפט וגם לא הביזיון שבעקבותיו סוני החליטו לוותר על הוצאת סרט לאקרנים בגלל איומים של צפון קוריאה. השנה, גבירותיי ורבותיי, תוכתר כשנה שבה הוצא המרצע מן השק, השנה שבה הפייסבוק שלי נמלא בקריאות “המלך הוא עירום”, גבירותיי ורבותיי. 2014 היא ללא ספק השנה שבה השקר הגדול מכל הוקע אל מחוץ לחומות העיר. והנה רק חלק קטן ממה שקרה בפייסוש שלי בשבוע האחרון. הפוסט הראשון הוא של גיל גוטקין, הבשלן המוכשר והכותב המוכשר לא פחות של “מבשל ואוכל”.

סופגניות גוטקין

התגובה השנייה היא של ענבל קליין, חצי מהצמד “ענבל ומיטל”, קונגלומרט תקשורת הידוע גם בשמו “פטל תקשורת” – והאמת, עד שהקונגלומרט הזה הוקם, לא הייתה בארץ יחצ”נות ועבודה עם בלוגרים בצורה נכונה בתחום האוכל, לדעתי.

סופגניות ענבל

אז זהו, אני מקווה שהעניין הזה מאחורינו ואני לא אצטרך להתעסק עם זה שוב. כן?

השנה גם עברתי לתזונה פליאוליתית, מה שאומר שבצק מחוץ לתחום, סוכר מחוץ לתחום, ותפוחי אדמה מותרים אבל לא למי שמנסה לרזות… ולרוב הכל כמובן מטוגן בשמן שמקורו בזרעים שגם הוא נחשב זוועת עולם מבחינת התזונה הפליאוליתית עקב תכולת האומגה 6 הגבוהה שבו… בקיצור – השנה אכלתי אותה.

אז מה עושה בחנוכה מי שלא אוכל בצק, ומתנסה להתנזר כמה שיותר מתפוחי אדמה? אל דאגה – לא אלמן ישראל, נכון? המח היהודי ממציא לנו פטנטים, ואני כל כך אוהב את האתגרים האלה של “לעברת” מתכונים. בדיוק כמו שבתקופה שעשיתי דיאטת דלה בשומן הפכתי מתכונים עתירי שומן לכאלה הגיוניים (כדוגמת מרק הפטריות בשמנת הזה ועוד כמה דוגמאות), היום, כשאני מנסה להרזות תוך כדי הקפדה על הפליאו, אני מנסה לשנות מתכונים סטנדרטיים ולהכשיר אותם לפליאו.

אז כאמור, בשבוע שעבר, בכדי להכין את הגוף והנפש למתקפת השמן ולא להרגיש עזוב ומסכן כי “אין לי מה לאכול”, הכנתי כמה לביבות לא סטנדרטיות, ושתיים מהן אביא לכם כאן, לא משנה מאיזו עדה אתם – האחת היא פרפרזה על הלאטקעס האשכנזיות, רק כאלה שאני יכול לאכול (רמז, בגדול מחליפים את תפוחי האדמה בבטטות), והשנייה פרפרזה על הע’רוק העיראקיות, שהן באמת המצאה גאונית. כאן החלפתי את תפוחי האדמה בכרובית צלויה בסגנון אייל שני. קצת פאצ’קעראיי, אבל כדאי מאוד בגלל הטעם והמרקם.

זה הזמן להזהיר שהלביבות האלה לא רק ממכרות, אלא הן טעימות גם קרות וגם חמות, ואם חמות, אז בעיקר כשגונבים אותן למי שמטגן מתחת לאף. תאמינו לי, בתור מי שבילה זמן רב בלהתחבא מהצעקות של אמא שלו אחרי שהיא טיגנה 50 קציצות ובצלחת נשארו רק 40, אני יודע. לשמחתי, גם הבן שלי יודע, ואפילו לא צעקתי עליו פעם אחת.

2014-12-12 18.53.47

ואם אתם עדיין לא יודעים למה לפוסט הזה קוראים “מלא לביבות של לביבה”, הריני מתכבד להפנות אתכם באמת לאחד ממערכוני הנונסנס הכי טובים שאי פעם נעשו (אני שונא נונסנס, וזה קורע אותי כל פעם מחדש) – מערכון החייזרים של “אסי וגורי”, שממנו יצאו המשפטים האלמותיים “פה חשדתי!”, “ואני מדריך עליו ומדריך עליו ומדריך”, וכמובן “מלא קמחים של קמח!!!” – המבנה של האחרון נשמע לכם מובן? מבינים כבר? לא? לא משנה. לכו תצחקו כבר.

על יין, מיתוסים, ותבשילי חורף

כתבתי כאן לא מזמן על בלוגרים שהופכים את עצמם לחומר ביד היוצר של אנשי יחסי הציבור ומוכנים לכתוב כמעט הכל כל עוד זרם המתנות יגיע. האמת, בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי משתתף לא מעט בפעילויות כאלה, אבל ברמת איכות (של הפעילויות והיחצ”נים) שלא פגשתי כבר הרבה זמן. חלק גדול (אך לא כל) אמנם מהפעילויות האלה מתבצע עם ענבל קליין ומיטל גלם-וולק מ-“פטל תקשורת” שפשוט הצליחו לפצח את הגנום של דרך העבודה הנכונה עם בלוגרים, אבל בלי קשר אליהן (ואולי עם קשר) אני בכלל חושב שיש היום הפרדה עצומה בין יחצ”נים שעושים עבודה מצויינת, לבין כאלה שבעיקר דוחפים מתנות ומתווכחים (עד כדי מאיימים, נשבע לכם) עם כל בלוגר שלא מוכן לסור למרותם. אז פתאום אפשר למצוא בבלוג שלי, כמעט ברצף, פוסטים על הספר של מיקי שמו, ועל זה של ארז קומרובסקי, ועכשיו אני מתחיל סדרת פוסטים על היינות של יקב רמת הגולן. אז במה אני בעצם שונה מבלוגרים אחרים שהם זונות של יח”ץ, כמו שאני קורא להם? אני אשאיר אתכם עם המחשבה הזו עד לסוף הסדרה, כי אם יש משהו שאני רוצה, מהמקום המאוד שחצני של מישהו שנמצא כאן כבר 5 שנים וראה כבר כמעט הכל, זה להדליק מחשבה, ודיון, ולקבל גם ביקורת, ואני חייב להגיד לכם שהתשובה שלי לשאלה הזו היא מאוד ברורה, ומאוד פשוטה, ומאוד הולכת עם הדרך שבה אני הולך אתכם, הקוראים שלי. ובכל זאת, אני אשאיר את זה לסוף הסדרה (שלושה פוסטים, נשבע לכם שיש למה לחכות).

ומעניין לעניין באותו עניין – כמו שאולי כבר קראתם בפוסט על הספר של ארז קומרובסקי, ההיכרות שלי איתו בסדנה אצלו בבית הייתה בכלל באירוע בלוגרים של “יקב רמת הגולן”. בסוף האירוע, ואח”כ בעוד איזה שהוא אירוע השקה קטן ואינטימי שהוזמנתי אליו, דיברתי עם איילה שהיא מנהלת פיתוח השיווק של היקב ועם ג’וניור, שאמנם הגדרת התפקיד שלו הפורמלית שלו היא משהו כמו “אחראי על הדרכה והחדרת יין למסעדות” או משהו דומה (נשמע מקצוע גניקולוגי לחלוטין, או גסטרולוגי), אבל אני תיארתי אותו לאשתי (תיכף תבינו למה בכלל הייתי צריך לתאר אותו לזוגתי שתחייה) כ-“סומלייה של יקב רמת הגולן”.

“אין לי מה לכתוב”, אמרתי להם. “אין בשום דבר שדיברנו עליו משהו שלא מחדש, שלא כבר כתבו עליו, ואני לא מוכן רק לכתוב פוסט שיפרסם את היינות החדשים שלכם – אני צריך משהו שיחדש לקוראים שלי, שייתן להם ערך, ורשימה של יינות חדשים, נו, שאת זה יקראו בבלוגים אחרים”. חשבנו וחשבנו, ודיברנו וקיטרנו, ובסוף, בכלל במפגש אחר לגמרי, ג’וניור ואני עלינו על משהו. “אולי תכתוב על המיתוסים של יין לבן עם עוף ודגים ויין אדום עם בקר וזהו?”, הציע ג’וניור. “לדעתי כבר כתבו על זה עשרות פעמים, אמנם לא נראה שזה משנה משהו, ואנשים עדיין תקועים בקונספט הזה, אבל עדיין, אין כאן חדשנות או איזה מסר חדש שאני מביא לקוראים שלי”, החזרתי בתגובה.

אני חייב לציין שיקב רמת הגולן, או “יקבי רמת הגולן” כמו שהם  נקראו פעם, מעולם לא נחשבו אצלי כיקב שמוציא דברים גאוניים או משהו מעבר ליינות טובים, אך ממוצעים מאוד. יש להם מספר סדרות ברמות איכות שונות לחלוטין, אבל מעולם לא “נפלתי” מהיינות שלהם, ואולי בגלל שהייתי קצת סקפטי לגבי היכולת של יקב גדול, מסחרי להוציא יינות ברמה שהיא לא-מסחרית. האמת, הופתעתי. שוב – ליקב יש המון סדרות וחשוב לדעת במה להתמקד ובמה לא – היינות שלו נמצאים על סקאלה של איכות וטיב החל מסדרת “גולן” שהיא סדרה שעם כל הכבוד שלי לתוצרת של יקב רמת הגולן, אני לא הייתי משתמש ביינות מהסדרה הזו, עבור ב-“הר-חרמון” (מי לא זוכר ומכיר את הר-חרמון אדום והר-חרמון לבן?) שהפכה להיות סדרה בפני עצמה בין “גולן” לבין “גמלא”. בסדרת הר-חרמון ד”א יש את הר-חרמון אינדיגו, שהוא יין מצויין לשתייה יומיומית, הרבה יותר כבד משני ההר-חרמונים שאני מכיר, ובמחיר מאוד מאוד שווה לכל כיס. שתי הסדרות הגבוהות יותר של היקב, “גמלא” (שמכיל גם סדרת פרמיום שנקראת “גמלא השמורה”, שהיא זו שהושקה בתקופה האחרונה), וסדרת “ירדן” (סדרת הסופר-פרימיום של היקב) מכילים כמה הפתעות שגיליתי רק לאחר המפגש שלי עם אנשי היקב.  יש ב-"גמלא השמורה" בלנד מעולה של קברנה-מרלו (אולי הבלנד הכי ישראלי שיש, חוץ מה-“סמק”, שהוא סירה-מרלו-קברנה, ואם קוראים את זה בהטעמה נכונה, אז גם הקללה הכי ישראלית שיש) וגם ב-“ירדן” יש כמה כוכבים לא קטנים, כמו ה- 2T המעולה, שלקח לי פעם-פעמיים לשתות בכדי לאהוב.

בקיצור, מתברר שטעיתי, וטוב שענבל ומיטל הפגישו אותי עם איילה ועם ג'וניור בכדי ללמד אותי מחדש על היקב ועל מה שהוא מוציא.

אבל נחזור לשיחות שלי עם אנשי היקב – “אז תוכיח להם”, הפציע ג’וניור באיזו גאוניות שהתחילה את העניין של הפוסט הזה, ועוד השניים הבאים. וכאן נורתה יריית הפתיחה למעין קורס בישול ביין בהתכתבות שאתם תקבלו בשבועות הקרובים, בלי לצאת מהבית. מכאן לשם נפגשנו לפני כמה שבועות, ג’וניור ואני, ליום של בישולים אצלי בבית. טוב, לא בדיוק יום, ג’וניור הגיע בסביבות 11:30 והיה צריך ללכת בסביבות 15:00, מה שהשפיע קצת על הבישול (בעיקר עבודה עם טמפרטורות קצת יותר גבוהות בכדי שהכל יהיה מוכן קצת מהר יותר, ובמקרה אחד – מהר מדי), אבל בסיכומו של דבר – כיף גדול. מין סדנת בישול לעצמי ולג’וניור, וקצת מאוחר יותר, כשזוגתי שתחיה והילדים הצטרפו – גם להם, שבה בישלנו שלושה תבשילי חורף קלאסיים עם יינות של רמת הגולן. לזכותו של ג’וניור ושל יקב רמת הגולן יאמר, שאם היה רק מעניין אותם לדחוף את סדרת “גמלא השמורה” החדשה (והמצויינת, כמעט כולה, אני חייב להגיד), ג’וניור היה מגיע עם בקבוקים מהסדרה הזו בכדי לדחוף אותם לתצלומים ולפוסטים. דווקא לא. ג’וניור קיבל ממני את רשימת המתכונים והמרכיבים כמה ימים מראש, והגיע עם היינות המתאימים ביותר לתבשילים האלה.

בואו נסדר רק את רף הציפיות – בעיקר לגבי הפוסט הזה ואולי גם בעתידיים בסדרה – אני לא אגיד שהמתכונים יהיו משניים, ממש לו, אבל הם יגיעו אחרי קצת יותר חפירה ואכילת הראש שלכם מאשר בפוסטים אחרים, מאחר ויש כאן לא מעט חומר תיאורטי שהוא כנראה אפילו חשוב יותר מהחומר המעשי. מתכון לקוק או וואן אפשר לקבל לא רק כאן, למרות שכאן תקבלו מתכון מדהים, אבל מה שתקבלו לצידו זו גם העשרה עיונית שתסביר לכם בדיוק למה וכמה ואיך ומאיזה כיוון. כל המתכונים שהכנתי הם פרי מוחי הקודח בלבד. כן, עברתי על עשרות מתכוני בף בורגיניון וקוק או וואן לי שהחלטתי מה אני עושה ואיך, אף אחד מהם הוא כנראה לא בדיוק כמו שלי, ויש לכם כאן את ההזדמנות, אם בכלל בא לכם, להבין למה הלכתי לכיוון מסויים ולא לאחר.

היה לנו “קוק או וואן” (עוף ביין בצרפתית), לשון בקר בפטריות ויין, ו-“בף בורגיניון” (תבשיל בקר ביין). התחבטתי רבות במה לפתוח, ונראה לי שהדבר הנכון ביותר הוא בעוף, שהוא כנראה הקונצנזוסי יותר בין כולם.

2013-11-30-14.13.32.jpg

לא על הבצל לבדו

בצלים מקורמלים. מזוגגים. חרוכים. מסוכרים. ריבת בצלים שלמים. שמות דומים לאותו דבר. ככה התחילה המחשבה על המנה הזו.  הייתי צריך להכין פשטידה ל-"קבלת שבת" המסורתית שאנחנו עורכים כל חודש עם חברים ביישוב, ופשוט לא בא לי להכין שוב משהו "סטנדרטי".

טארט טאטן של בצלים, אמרתי לעצמי. נראה לי שיילך מעולה. למה לא? הרי כל מה שיש בטארט טאטן זה תפוחים ובצק פריך מתוק, ומה הבעיה להחליף את התפוחים בבצל ואת הבצק המתוק בבצק מלוח? אבל אז חשבתי על העובדה שבצק פריך הוא מלא חמאה, ונזכרתי שבעצם אני משתדל להתרחק מחמאה, והחלטתי ללכת על משהו קצת דומה, אבל קצת שונה.

הטארט הזה הוא משחק (כמו שאני אוהב מאוד) בין טעמים ומרקמים שונים – הבצל המתקתק, המלית השמנתית והעדינה  (אבל בפועל, היא לא ממש שמנתית למי שלא רוצה), הקריספיות של הבצק – משחק מצויין של כמה צדדים לכל טעם ומרקם. אליפות אמיתית.

יאללה, לעבודה – טארט בצלים מקורמלים עם מינימום שומן, שאפשר להכין אותו גם במהלך הפסח עם קלתית כשרה לפסח (הכנתי ויצא מעולה).

20130331_184417

להמשיך לקרוא לא על הבצל לבדו

אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן

אני בטוח שכבר אמרתי לכם כמה וכמה וכמה פעמים שאני לא מת על חורף. לא אוהב רטוב כל כך, לא ללכת בגשם ולהירטב, לא לנהוג בגשם, לא אוהב חורף.

מזלו הגדול של החורף שהוא מביא איתו אוכל של חורף, אוכל שהוא כנראה האהוב עלי ביותר – חמין, תבשילי בשר ארוכים, ריחות עמוקים (וגם ארוכים, כלומר כאלה שצריך להתמודד איתם לאורך זמן עד שהאוכל מוכן) ובכלל זכרונות של בית של אימא.

בשנה שעברה כתבתי סדרה של שלושה פוסטים בנושא אוכל חורף – חמין, נזיד בשר עם ירקות חורף, צ'ילי קון קרנה, מרק קרופניק ואפילו בולונז (שלא נחשב אוכל קלאסי של חורף אבל מאחר ומדובר בתבשיל ארוך של בשר אני ברשותכם אכלול אותו כאן). למרות שבפוסט השלישי (של מרק הקרופניק) כתבתי "חלק שלישי ואחרון", החלטתי להמשיך ולפנק גם השנה במתכוני חורף חדשים. רק שבת אחת של קצת גשם ותראו מה קורה לי – לפנק, לפנק, לפנק.

האמת שזה לא חוכמה – את השבוע לפני הכנת התבשיל ביליתי באימון בצאלים, שלמרות שהיה ממש כיפי (הוגדר פורמאלית כמילואים הכי מצחיקים שאי פעם הייתי בהם), לו רק בגלל החברים המדהימים שלי, היה די זוועה בנושא הקולינארי. אין מה לעשות, לא משנה כמה הפרטות ושינויים נעשה, אוכל צבאי תמיד יהיה שמן מדי, תפל מדי, ולא טעים מדי.

אז מה הפלא שבשבת הראשונה אחרי המילואים השתוקקתי למשהו שממש מריח ריח של בית? אז וָָוקשה – אוכל אמיתי של חורף, שאמנם לא ממש מגיע מהבית שלי עצמי אבל בכל בית יווני שמכבד את עצמו מכינים את התבשיל הזה, לזכר מלחמתנו הקשה ביוונים שדומה למלחמה עם עצמכם שלא לאכול לעצמכם את היד בזמן שהתבשיל הניחוחי הזה ממלא לכם את הבית, ולתפארת מדינת ישראל – סטיפאדו.

DSC02163

להמשיך לקרוא אוכל של חורף חלק ד' – יוון זה כאן