געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק א'

אין זמן כנראה יותר טוב מלספר לכם שסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי. לפני שבוע בערך עשיתי את המבחן האחרון שלי, וכל מה שיש לי לעשות זה להגיש את עבודת הסמינריון שלי – וזהו. כשיצאתי מהמבחן ביום שני ראיתי כמה חברים מהכיתה שלי ואמרתי "זהו, ארוחה אחרונה על חשבון הבית הסוהר" (למי שלא מכיר, מתוך מערכון של הגשש). פתאום הסתובב אלי המרצה (לא שמתי לב שהוא שם), והסברתי לו שזה המבחן האחרון שלי לתואר. "אם זה המבחן האחרון עוד נראה, אני עוד צריך לבדוק אותו", הוא אמר. הומור מרצים שכזה. מאחר והמרצה הזה הוא המרצה שגרם לי לאהוב מאוד את תחום המשפטים (אני אפילו חושב על תואר שני בנושא…), ומאחר ויצאתי מהמבחן בהרגשה לא רעה בכלל, אני עדיין בטוח שזה המבחן האחרון שלי.

אז אתמול היה יום שישי הראשון של החיים החדשים שלי. לא יאומן, פתאום אפשר לקום מתי שרוצים ולעשות מה שרוצים (במגבלת האפשרויות והאישורים שמקבלים משתחייה, כן?) – אז מה שאני רציתי לעשות זה לקום ב- 4:30 בבוקר, להעיר את בני בכורי, ולהצטרף לקבוצה אדירה של רוכבי אופניים שפעם הייתי רוכב איתם רכיבות מופלאות. גם הרכיבה הפעם הייתה מופלאה, באיזור אלון הגליל, הושעיה, ריש-לקיש ובית לחם הגלילית, שם קינחנו את הרכיבה בבריכת השחייה של היישוב. אמנם בדרך חטפתי שלוש התכווצויות שרירים שהפילו אותי מקלל וצועק בלי יכולת להזיז את הרגליים, כאלה שרק אידיוט שאחרי שלא רכב על אופניים כמה שבועות ומרשה לעצמו לרכב 32 ק"מ עם 450 מ' עלייה חוטף, אבל איזה כיף להיות אדם חופשי!

אני מקדיש את הפוסט הזה לחברים שלי מקבוצת הלמידה הידועה בשמה "פרלמנט העמק" (היא ידועה בעוד כמה שמות, אבל בכל זאת, יש דברים שנשארים בחדר הישיבות של המדגה) – לושי (הלא הוא יצרן השמן "הר ועמק"), עמיחי (עמינח), דרור (נהגוס), קובי (הפרדסן), אורן ("אורן מהזורע"), גיל (הגאון) ואסף (הלכתי לישון). אם יש משהו שאני באמת אתגעגע אליו, הם הלימודים ביחד. אני כותב כאן, שחור על גבי אינטרנט, בכדי שלא תוכלו להתחמק מההבטחה שלכם – הפרלמנט הזה ימשיך להתקיים, גם אם לא צריך לתרגל תמחיר ב' או מימון א'.

דווקא ביום שישי הקודם, לאחר מבחן אחד לפני אחרון, החלטתי שאני פשוט חייב לבשל. חייב. יום או יומיים קודם לכן אכלתי במסעדה הכי אהובה עלי ליד מקום העבודה שלי – מסעדה אסייתית בשם "מוג'ו", שיש לי איתה רומן ארוך. במסעדה הזו באמת שיש אוכל מצויין, הסושי שם טעים, טרי, והמוקפצים שלהם הם באמת, אבל באמת אליפות. לא חושב שאי פעם החזרתי מנה. אז למה רומן? חייבים להגיד את זה – כי אני הייתי הנאחס של המסעדה תקופה מסויימת (מקווה שהיא עברה כבר). אי אפשר לספור את מספר הפעמים שמלצרים הפילו עלי כל מיני דברים, מה שהגיע לשיאו בהרס של חולצה יקרה מאוד על ידי צלוחית רוטב טריאקי שנזלה לי על כל הכתף והחזה, והשמועה מספרת (או יותר נכון אתי, מי שניהלה באותה תקופה את המסעדה) שזה הגיע למצב שמלצרים לא שמחו להגיש לשולחן שאני יושב בו… בכל מקרה, המנה האהובה עלי במסעדה (כל כך אהובה, שאתי כבר הייתה צוחקת עלי שאני נעול ולא מחדש אף פעם) היא "פאד קפאו" – מעין "פאסט פוד" תאילנדי שמורכב מאורז לבן, עליו תבשיל של ירקות עם בשר טחון, ולמעלה, הפלא ופלא – ביצת עין. את ביצת העין חותכים אל תוך המנה ומערבבים, וה-"צהוב" מוסיף ומעשיר את הרוטב בטירוף. מדובר במעין ארוחה שלמה בצלחת אחת – המון ירקות, אורז לבן נקי, בשר, ביצה – רק קינוח וזהו. לא צריך יותר.

2013-05-31 18.59.22

לצערי ב-"סאנוק", הבלוג האהוב עלי לאוכל תאילנדי, אין עדיין מתכון לפאד קפאו, עדי מסאנוק (אפשר לראות בתגובות למטה) עדכנה אותי שדווקא יש אצלה מתכון לפאד קרפאו, אבל כשאני חיפשתי אצלה, לא מצאתי… מה שדרש ממני קצת מחקר ונסיונות וטעייה, אבל בסוף הגעתי למנה שאני אוהב ושגם הכי דומה למנה של מוג'ו – כל כך דומה עד שבני בכורי אמר לי שאי אפשר להבדיל בין המנה הזו לזו של מוג'ו (הוא אוהב ללכת איתי לשם כשהוא נמצא אצלי בעבודה) ושני חברים אחרים, אם אפשר לקרוא להם חברים, טענו שהתמונה שהעליתי לפייסבוק היא בעצם טייק אווי ממוג'ו. אני אתן לכם להחליט.

האמת שמעולם לא הייתי בתאילנד, כך שאין לי מושג אם המנה באמת זורקת אתכם חזרה לרחוב הזה באמצע בנגקוק, ישר לדוכן האהוב עליכם עם הצעקות והצפצופים וההמולה מסביב, אבל מבחינתי זו אחד המנות האהובות עלי ביותר מהמטבח התאילנדי.

שנתחיל? יאללה, לעבודה – אחד פאד קפאו לשולחן שתיים, איפה שיושב הבחור שסיים ללמוד את התואר שלו.

להמשיך לקרוא געגועים מפוברקים לתאילנד, פרק א'

מבצע פיפל'ה

אחרי כמעט שבועיים בחו"ל בקורס מטעם העבודה (טוב נו, שחיברתי לקצה שלו גם טיול קצר עם אחי בהולנד ובבלגיה), חזרתי הביתה עם "קרייב" מטורף לאוכל ביתי. שלא תבינו לא נכון – אני מאוד אוהב לאכול בחו"ל (ובינינו, מי מאיתנו לא?), אבל דווקא העושר והאוכל השונה מפתחים אצלי געגוע לאוכל של הבית.

האמת שבהתחלה רציתי להכין תבשיל שנקרא "שוקרוט" (תבשיל מחבל אלזס בצרפת, על גבול גרמניה, שעשוי מכרוב כבוש ותערובת של בשרים ונקניקיות), אבל החלטתי שאת השוקרוט אני מכין רק אחרי ביקור אצל דובי מ-"הלגה וורסט". כבר המון זמן שאני מתכנן לפגוש את דובי והנקניקיות שלו (כן, אני יודע, המשפט הזה נשמע נוראי), ורק מחוסר זמן לא הצלחתי… מקווה שהשבוע נצליח ואח"כ – שוקרוט (וכמובן פוסט!).

נו, אז מה עושים? בהתחלה תכננו ציר אבל אחרי חוסר בירקות (האירופאים לא ממש משלבים ירקות יותר מדי באוכל שלהם, בטח לא במסעדות) נורא בא לי ממולאים. נו, הרי אני הונגרי, ורוטב של כרוב ממולא זורם לי בעורקים. ירקות ממולאים, ובעיקר כרוב ממולא, מהווים את אחד המאכלים שהרומנים וההונגרים מנכסים לעצמם (כמובן שכל אחד מנכס לעצמו), ולמרות שדרכי ההכנה מאוד (מאוד!) דומות, כל אחד מהעמים טוען שדרך ההכנה שלו היא הנכונה ביותר. ישנה אמנם גרסה רומנית שונה לחלוטין שבה משלבים כרוב חמוץ ברוטב, אבל הגרסה המקובלת יותר מאוד דומה לזו ההונגרית.

מאחר ואני הונגרי-פולני וזוגתי שתחיה רומניה-פולניה, הרי שרק על הכרוב הממולא היינו יכולים לריב במשך כל חיי הנישואין שלנו (כאילו שחסר לנו על מה לריב), אבל  לשמחתי ולשמחתה של אישתי משפחתה של אמא שלה מגיעה מטרנסילבניה. שאמנם היום מהווה חלק מרומניה, אבל בעבר (עד תחילת המאה ה- 20), היא הייתה חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית, כך שמבחינתי היא "בסדר", ואפשר להגיד על הכרוב הממולא של הצד שלה שהוא משלנו, כלומר – הונגרי. יאללה, מה שאני לא אעשה למען שלום בית.

לירקות ממולאים יצא שם של תבשילים מסובכים, עם המון שלבים ועם צורך בהמון טכניקה, משהו שרק סבתות בעלות אצבעות שכבר גילגלו עשרות אלפי כרוב (או להבדיל, נכדים שכבר גילגלו עשרות אלפי ג'וינטים) יכולות להכין, האמת שזה רק שמינית נכון. אני לא אשקר לכם – יש כאן (מעט מאוד) טכניקה, אבל מדובר במשהו שמאוד מאוד קל להכין ברגע שתופסים – ותופסים אחרי הכרוב השלישי. התמונה הבאה של הבן שלי שמגלגל עלי כרוב ומוציא כרובים ממולאים מושלמים (שימו לב לתוצרים מצד שמאל) כאילו הוא נולד ב- 1927 בבודפשט וקוראים לו מרישקה או משהו דומה, רק מוכיחה את זה. אז יאללה, לא לפחד, להעיז, לנסות, בטוח שתצליחו.

DSC01988

יאללה – לעבודה. עוד שלוש וחצי שעות (מתוכן שעתיים של בישול) יש לכם כרוב ממולא בטעם של בית כפרי בהונגריה.

שניה לפני שממשיכים – למרות שהמתכון הזה הוא של הכרוב של אמא שלי, כשהגשתי את המנה הזו לאישתי והילדים, אישתי ריגשה אותי מאוד כשאמרה לי שהריח והטעם מזכיר לה את הממולאים של סבתא שלה ז"ל. אז ברשותכם, אני מקדיש את הפוסט הזה לסבתא לאה ז"ל.

להמשיך לקרוא מבצע פיפל'ה

תבשילי חורף חלק שני – צ'ילי קון חרטה

מי שמכיר את הבלוג, יודע שלפני כל פוסט אני מבצע מחקר אינטרטנטי כזה או אחר על המאכל שאני מבשל עליו. לרוב אני לומד דברים חדשים, לפעמים ממש מעט, לפעמים הרבה, אבל הפעם – הפעם תוצאות ה-"מחקר" הפילו אותי לחלוטין.

חברים יקרים, אני מבקש מכם לשבת. אני הולך לשנות לכם את החיים. תזכרו את הרגע הזה – כשתהיו גדולים תזכרו בדיוק מה לבשתם ומה עשיתם כשהידיעה הזו הכתה בכם. אתם יודעים משהו, אולי אני אשחק אותה רגע איזה מנחה של תוכנית ריאליטי בדיוק ברגעי ההדחה. אני אמשוך את זה קצת. וכשממש כבר נראה שאני הולך לחשוף את הסוד – אני אמתח את זה עוד טיפטיפה.

הפוסט הפעם הוא, למי שעדיין לא ניחש על "צ'ילי קון קרנה" – אותו מאכל מקסיקני שמורכב מהשילוש הקדוש – פלפלים, בשר טחון ושעועית. כמות המתכונים, דרכי ההכנה, חומרי הגלם שמתווספים לאותו שילוש קדוש – הם אינסופיים. השמועות מדברות שיש אפילו, חרמנא ליצלן, צ'ילי צמחוני שעושה שימוש בשילוש הקדוש אבל בלי בשר… יש לי רק דבר אחד להגיד לאלה שמכינים צ'ילי בלי בשר – אי אפשר להכין צ'ילי קון קרנה ("פלפלים עם בשר" בתרגום ישיר) בלי קרנה. יכול להיות שאתם מכינים צ'ילי נון קרנה… אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

נו, אז מה העבודה בעיניים? מתברר (מה שהתחיל בשני משפטים בוויקיפדיה באנגלית והמשיך במחקר קצת יותר ארוך בכמה אתרים נוספים), שכיום אי אפשר למצוא צ'ילי קון קרנה במקסיקו וכנראה שמעולם לה היה שם צ'ילי. מתברר שהמקסיקנים מאוד קנאים לתרבות שלהם, ומשמרים אותה בצורה מאוד קרובה לעבר, בעיקר בכל מה שנוגע לאוכל. אז איך יכול להיות שדווקא הצ'ילי המקסיקני כבר לא קיים במקסיקו? אז זהו, האגדה הפורמאלית מדברת על כך שצ'ילי מקסיקני מקורו בכלל בספרד, והובא דווקא לאזור אמריקה על ידי "הגברת בכחול" – נזירה יפהפייה ממוצא ספרדי שלימדה את האינדיאנים לבשל את הצ'ילי. אגדות פסימיות קצת יותר, ואני מאמין באגדות שכאלה יותר, בגלל שהן פסימיות, מדברות על תעלול שיווקי של אמריקאים בעלי חזון שהבינו, איפה שהוא בשנות ה- 1800, שמאכל שמקורו במקסיקו העתיקה יימכר יותר טוב ממאכל שמקורו במוחם הקודח.

אבל, מה זה משנה? צ'ילי הוא אחד המאכלים שגדלתי עליו, ולא בגלל שאני במקור ממקסיקו, או ספרד, או משהו דומה. הגרסה המקורית עליה גדלתי היא מספרה של רות סירקיס "מהמטבח באהבה", ובגרסה המובאת לכם כאן בווריאציה על המתכון המסוים הזה, עם קצת התאמות למוצרים העכשוויים, ולטעמים שאני אוהב.

צ'ילי נכנס מצוין לפנתיאון אוכל החורף – נזיד סמיך שמשלב בשר וירקות, חריף במידת האפשר, שמחמם את הלב ואת המעיים. ואם נוסיף לכך את העובדה שבצ'ילי יש גם שעועית שגם היא, לאחר זמן מה, "מחממת" את האווירה, הרי שתרמנו את חלקנו למלחמה בקור.

יאללה – אונו צ'ילי מקסיקני-חרטטני, שעושה שמח בלב גם בלי טקילה, אבל אם יש ליד – מה טוב.

נפצח בהזהבה של של בצל אחד גדול קצוץ לקוביות קטנות עם כף שמן, בסיר כבד שחומם על אש גבוהה. כשהבצל מתחיל להזהיב, נוסיף שני ראשי סלרי קצוצים לאותן קוביות קטנות בדיוק, ואפשר ראש סלרי אחד וגזר אחד למי שרוצה. הרעיון הוא להמשיך ולטגן את כל התערובת הזו על אש גבוהה בכדי לקרמל אותה ולהוציא את הטעמים המתקתקים החוצה.

DSC05555

להמשיך לקרוא תבשילי חורף חלק שני – צ'ילי קון חרטה