קטגוריה: מתוקים

שלא תבינו לא נכון. התזונה שאני הולך לפיה קורעת אותי. מצד אחד, אני באמת מרגיש מצויין, אמנם לא יורד גרם (ירדתי קצת ועצרתי), אבל נראה שאורח החיים הזה פשוט טוב – אני מרגיש אנרגטי, הרעב שלי השתנה לחלוטין (אין עוד רעב משתק של כאבי ראש או הסתערות חסרת שליטה על כל מה שיש במזווה). אבל מצד שני, התזונה הזו לא משופעת בפחמימות. והרי הפחמימות הן טעם החיים, לא? מי יכול להגיד לא למשהו עם שוקולד? או עם פירות? או סתם משהו מעובד עד-זרא עם מלא עמילנים וחומרים כימיים? אולי כשקוראים את זה ככה זה לא ממש נשמע מגרה, אבל תאמינו לי, מאז שעברנו לארה”ב, היא-היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והמזון המעובד בכמויות היסטריות, אני מבין כמה אוכל יכול להיות מעובד לגמרי מצד אחד, לא דומה לשום דבר חי או צומח, ועדיין להיות מגרה מאוד. האמת שאני גאה בעצמי מאוד שאני לא יורד כאן כל יום על איזה דונאט או כל האוכל המקסיקני המגולגל בטורטיות מקמח תירס אהוב ליבי.

אבל אתם יודעים, לא טוב למנוע מעצמנו הכל. כמעט וכתבתי “גם אני חוטא מדי פעם”, אבל אני לא ממש מרגיש חוטא. מדי פעם אני אוכל קובייה או שתיים של שוקולד מריר, 85% לפחות, עם מעט מאוד סוכרים ועדיין הרגשה מדהימה של שוקולד (ואם קונים מהפירמה הנכונה, כמו לינדט לדוגמה, הוא באמת מדהים).  ואתם יודעים משהו, בביקור האחרון שלי בישראל קניתי לילדים שלי כמה חבילות של טוויסט ושל טעמי, ואפילו לקחתי ביס כשהם אכלו אותם. לא צריך להשתגע.

התזונה הפליאוליתית מאמינה שכל הצלחת שלנו צריכה להיות מורכבת מאוכל אמיתי ולא מעובד. אני מניח שאף אחד מכם לא יתנגד לזה. עוד תזונת הפליאו דורשת שלא לבסס את התזונה שלנו על פחמימות (בין אם הן פשוטות, מורכבות, מלאות או ריקות – פחמימות לא צריכות להוות חלק משמעותי מהתזונה שלנו). שמעתי כבר כל מיני טיעונים בעד ונגד מזון מן החי, חלקם הגיוניים (כגון שמירה על הסביבה או אפילו טיעוני מוסר שקשה לי להסכים איתם אבל אני עדיין מבין את נקודת ההשקפה של האחר) וחלקם מטופשים עד כדי חוסר אמונה שעומד מולי מישהו שאשכרה השקיע מחשבה בטיעון הזה (“בתקופה הפליאוליתית אנשים צדו את האוכל שלהם, למה אתה לא צד אותו?” או “תיכף תגיד לי שאתה גם ישן במערה”). יש סיכוי שאנשי הפליאו עשו טעות שיווקית כשקראו לעצמם פליאו, בעיקר מאחר וחלק גדול מהקווים המנחים של התזונה הזו מבוססים על מדע. מדע שלא היה רלוונטי ולא היה ידוע בתקופה הפליאוליתית. אף אחד לא ידע שכשמטגנים תפוח אדמה בשמן עמוק העמילנים הופכים לאקרילאמידים, חומר שנמצא כפוגע באשכים, בריריות, במערכת העצבים ויש אפילו חשד שהוא מסרטן. אף אחד בתקופה הפליאוליתית ידע מה זה כולסטרול או שומן רב-רווי או אומגה 6. היום אנחנו יודעים, ואין שום סיבה שלא ננצל את העובדה שאנחנו יודעים על מנת לעשות לעצמנו חיים טובים יותר, לא?

ובכל זאת, לא תמיד מתחשק לי חביתה עם בייקון בארוחת הבוקר. לפעמים בא לי לקום לאט, ולאכול צלחת של יוגורט סמיך עם גרנולה. ואיך, איך אפשר גרנולה בלי מלא קוואקר ובלי מלא סוכר? אפשר, תתפלאו. אמנם זה לא נטול לגמרי פחמימות, אבל אף אחד לא אמר שפחמימות זה משהו שצריך להימנע ממנו, רק להגביל ולא להשתולל.

להמשיך לקרוא פינוקוקוס

אני לא טיפוס של אפייה, כמו שכבר הבנתם. היחס בין המאפים לבין הבישולים בבלוג הזה עומד על משהו כמו 5 ל- 200. לא שאני לא יודע לאפות, לא שאני עושה את זה רע, אני פשוט פחות אוהב את זה – לדעתי באפייה יש פחות "לב" ופחות מח (כלומר, גם אם אתה שונא לחלוטין את עבודת הקונדיטוריה אך יודע לדייק במשקלים ובתהליכים – אתה בעניין) ואני דווקא מחובר לצד הרגשי של האוכל, בקיצור, לא מתאים.. אם גם מוסיפים לזה את העובדה שלרוב עוגות ועוגיות משמעותם כמות גדולה מאוד של שומן מצד אחד, והעובדה שאני מנסה מאוד להכין דל שומן מצד שני, זה בכלל מוסיף למיעוט האפייה שלי. לכן, כשפנו לי מהוצאת הספרים והציעו לי להשתתף בסדנת אפייה עם מיקי (שלא יכולתי להשתתף בה) ואח"כ אפילו הציעו לשלוח לי את ספר העוגיות החדש – "אוצר העוגיות של מיקי שמו" בכדי שאכתוב עליו ביקורת, תגובת הבטן שלי הייתה משהו כמו "אל תבזבזו עלי את הזמן, אני לא הבלוגר האופטימלי בשבילכם".

הפסקה קלה לטובת שחרור קיטור בנושא אתיקה של בלוגרים

התזמון של כתיבת הפוסט הזה לא יכול היה להיות מושלם יותר – בקבוצת פייסבוק שאני מנוי בה, עבור בלוגרי בישול ואפייה בלבד, התקיימו מספר דיונים רותחים על אתיקה של בלוגרים, כתיבת פוסטים על מוצרים שמקבלים במתנה, אמינות, ארוחות בחינם, ועוד. עקב הכבוד שאני רוכש לחלק מהבלוגרים ולמי שמנהל את קבוצת הפייסבוק אני לא אצטט מה שהיה בדיון, נזרקו שם לא מעט האשמות מצד בלוגרים על הבלוגרים שמתנהגים בצורה הכי שקופה ונקייה שיש, ולדעתי ההאשמות והמתקפות היו פשוט בגלל שאותן מאשימים העדיפו להאשים אחרים במקום לקבל ביקורת או להסתכל שניה לתוך תוכם. אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי (כלומר, זה הבלוג שלי ואני אגיד מה שבא לי) בכדי לסכם את דעתי בנושא – להבדיל מהמון בלוגרים שהופכים את הבלוג שלהם לשלט חוצות בתשלום (בין אם בתשלום ישיר ובין אם בתשלום על ידי קבלת מתנות בתמורה לכתיבת ביקורות מפרגנות), אני משתדל להמעיט מאוד בביקורות מוצרים, ביקורות מסעדות וכד'. האמת שנכוותי פעם אחת בצורה משמעותי (ראו ערך בצק הפילו של "שלושת האופים"), הוזמנתי לארוחות בלוגרים שהיו שונות בתכלית השינוי ממה שמתנהל במסעדה ביום רגיל, וקיבלתי "הצעות לשיפור" לפוסט שביקרתי בו מוצר בצורה שהיחצ"ן חשב שהייתי יכול להיות פחות נחרץ (כלומר, לשקר לקוראים שלי, מה שלא יקרה). אני מתנגד מאוד לבלוגרים שמזנים את הבלוג שלהם, ומוכנים לכתוב הכל רק בכדי שזרם המתנות חינם ימשיך, ושימשיכו להזמין אותם לארוחות בלוגרים בחינם. יש כאלה ש-"שוכחים" לציין שהם הוזמנו לארוחה בחינם או שקיבלו את המוצר במתנה או שמשלמים להם על מנת שיכתבו את הביקורת המחמיאה, יש כאלה שגם אם מדובר במוצר נוראי או ארוחה במסעדה מהסוג הבזוי ביותר, יכתבו ביקורת מחמיאה, שוב, בכדי להמשיך ולקבל את המתנות וההזמנות חינם. יש שמגדילים לעשות ומציגים את עצמם כבלוגרים שכותבים ביקורת מסעדה בפני בעל המסעדה או היחצ"ן של המסעדה, בתקווה שיקבלו ארוחה חינם או לפחות קינוח או לפחות איזה יחס מועדף. זונות יחצ"נים, אני קורא להם.

מנקודת המבט האישית שלי, ולא צריך להסכים איתי, בלוגר צריך להתנהג בדיוק כמו שעיתונאי נטול-פניות אמור לנהוג, וכאשר בלוגר הופך להיות זונת יחצ"נים הוא בוגד בקוראים שלו ופוגע באמינות שלו. ולמה לי אכפת? מאחר וחלק גדול מהקוראים עדיין לא יודעים להבחין בדקויות בין בלוגר נטול-פניות שכזה ובין בלוגר שיסכים למכור את מיטב קהל קוראיו רק בכדי לקבל עוד איזה קולפן במתנה או עוד איזו ארוחת חינם. וכשהם מבינים שעבדו עליהם, ומאחר והם לא יודעים להבדיל, גם אני נפגע, וגם שאר הבלוגרים שמשאירים את הבלוג שלהם נקי. נכון, מדי פעם אני מבקר מוצר או מבקר מסעדה (ברוב המקרים כשמדובר במסעדה מדובר בביקורת שאני היוזם שלה ולא המסעדה, ארוחה שאני משלם עליה במיטב כספי), אבל אני מוצא את עצמי, בכתיבת פוסט שכזה, מתחבט עם עצמי רבות בדיוק איך להציג את העובדה שקיבלתי משהו בחינם, בלי להיות אפולוגטי יותר מדי מצד אחד, ומבלי לוותר לכתיבת ביקורת אמינה וחדה וכשצריך, גם ביקורתית. השבוע קיבלתי פנייה נוספת לכתוב ביקורת על ספר נוסף, ספר שאני מתכוון האמת לקרוא ולכתוב עליו, והשאלה הראשונה ששאלתי את היחצ"נית, לפני שהסכמתי לקבל את הספר, הייתה "אילו עוד בלוגרים הוזמנו לכתוב ביקורת על הספר?" התשובה לשאלה היא אולי החשובה ביותר עבורי בהחלטה, והיא נשאלת בכל פעם שאני מוזמן לקבל מוצר / ספר או להשתתף באירוע בלוגרים – אם בבלוגרים שהוזמנו לכתוב, גם אם רק אחד מהם, ישנו בלוגר שלא עומד בסטנדרטים הנוקשים שאני העמדתי לעצמי, אני לא משתתף. חד וחלק. יש יחצ"נים שמסרבים (לא קרה כלום, ביי), יש כאלה שלא מבינים למה ומה אני רוצה (ומקבלים הרצאה של לפחות 5 דקות למה אסור להם להמשיך ולעבוד עם בלוגרים מהסוג הנמוך ביותר) ויש כאלה שחושבים שאני סתם שחצן ונפוח מתהילה (ברור שזה נכון). אני חייב לציין שבתחילה הסתנוורתי מאור הסנוורים של התהילה, כשהתקשרה אלי יחצ"נית ואמרה לי שאני חלק מקבוצת בלוגרים מובילים נדלקתי והייתי מוכן לעשות כמעט הכל, אבל מהר מאוד הבנתי שזה צריך להיות אחרת. אפשר לטעות פעם אחת, פעמיים, שלוש, אבל מעבר לכך זו בחירה.

זה הזמן גם לספר שספרי הבישול שלי בבית (כמה עשרות) מהווים מעין "ספרי עיון" וכאלה שמכניסים אותי למוזה כשאני רוצה לבשל משהו חדש או להמציא לי איזה תבשיל חדש. מספר אחד אני לוקח טכניקה, מספר אחר אולי שילוב טעמים / תבלינים, ואודרוב.כמעט ולא תמצאו אותי מכין מתכון אחד לאחד מתוך ספר בישול, והכיף הגדול בבישול הוא שגם לא חייבים, מקסימום ייצא משהו קצת שונה ממה שכתוב במתכון בספר. בספרי אפייה, לצערי הגדול, אין דבר כזה. צריך להקפיד על הכמויות המדויקות, על התהליכים, ובכדי להיות מסוגל לאלתר צריך לשלוט בכמות חומר תיאורטי שלא הייתה מביישת רופאה מתמחה שמתכוננת לבחינות הסיום שלה.

בסיכומו של דבר החלטתי שדווקא זו יכולה להיות הזדמנות טובה לנסות ולעשות משהו שונה מכרגיל, ומאחר והבנתי מבלוגרים אחרים שיש להם את הספר שהוא ספר מצויין, לא עשיתי שימוש בתגובת הבטן שלי, ולאחר מספר ימים הספר נחת אצלי בדואר.

האמת, ספר יפהפה. בשער מיקי עם המון צנצנות עוגיות מאחוריו, ובתוכו – עיצוב מצויין שעושה שימוש בדפים שנראים "מהוהים" עם כותרות וכותרות משנה בפונט שאני אישית מאוד אוהב (מאוד מזכיר מכונות כתיבה קלאסית, אם אני לא טועה קוראים לפונט הזה "דמדומים" והוא אחד האהובים עלי), תמונות שמשולבות היטב בדפים, בקיצור, ספר שכיף לעיין בו ולדפדף בו, וכמעט כל (אולי כל, אבל to be on the safe side – כמעט) המתכונים מכינים תמונה (לפחות אחת) של התוצר הסופי. כותרת המשנה (קצת יותר מכותרת, מעין פסקת פתיחה) מכילה קצת מידע על העוגיות, אולי סיפור מאחוריהן, ולפעמים גם טיפ או שניים לגבי אופן ההכנה. מבחינתי, כיף מאוד להיכנס אל תוך המתכון כשכבר מבינים את ה-"מאחורה".

הספר הגיע קצת לפני סוכות, ובמהלך החג הבן הקטן שלי ביקש שנכין עוגיות ביחד. הזדמנות מצויינת להשתמש בספר. אחרי עיון מדוקדק בספר, גם שלי וגם שלו, החלטנו להכין עוגיות "טביעת אצבע" מהספר, שמהוות מעין פרפרזה על עוגיות ה-"סנדוויץ' ריבה" הקלאסיות". העוגיות נגמרו אחרי יומיים שלושה. וגם זה היה תוך כדי שאשתי (אני טסתי לחו"ל בערב לאחר הכנת העוגיות כך שהיא נאלצה להישאר "השוטר הרע") הגנה עליהן בגופה.